ביפן שני סוגים עיקריים של מניפות. המניפות הראשונות הובאו ליפן מסין דרך קוריאה במהלך המאה השישית לספירה. מניפות אלו היו שטוחות, קשיחות ואובאליות והן נקראות ביפנית אוצ'יווה (Uchiwa). המניפות המתקפלות הידועות בשם "אוגי" או "סנסו" (Ogi Sensu) הומצאו ביפן במהלך תקופת שלטונו של הקיסר טנג'י (Tenji;
672-661).
שלד המניפה עשוי בדרך כלל במבוק אך במניפות אלגנטיות יותר השתמשו גם בשנהב. מספר הסריגים או הצלעות במניפה הוא בין 3 ל־80. מסגרת המניפה מכוסה נייר או משי ועליו ציור, הדפס או קליגרפיה. מניפות ועליהן ציורים של אמנים ידועי שם נחשבו לחפץ יקר ערך.
נשים וגברים השתמשו במניפות יומיום אך המניפות שימשו גם בטקסים שונים כגון בטקס תה, בריקוד, בתיאטרון, כקישוט ועוד. על פי המניפה ניתן היה לדעת את דרגתו ומעמדו של אדם וגם את עיסוקו. זוגות מאורסים היו מחליפים ביניהם מניפות, ולמעשה עד היום נוהגים ביפן לתת מניפות כמתנה. מניפות גם היו בשימוש של סמוראים ובהן מניפות קרב (Gunsen Tessen) עשויות סריגי ברזל ששימשו נשק בעת הצורך.
ראשיתה של מסורת עיצוב הדפסים למניפות במחצית השנייה של המאה ה־18. ההדפסים שנעשו על מנת לעטר מניפות לשימוש יומיומי הם לרוב למניפות מסוג אוצ'יווה. לוח העץ שעליו גילפו את הציור עוגל בפינות העליונות ובחלקו התחתון כדי שההדפס יותאם בקלות לסריגי הבמבוק שמחברים את הנייר לידית המניפה.
במהלך המאה ה־18 היו מוציאים לאור שהתמחו בהפצת הדפסי מניפה, כגון המו"ל דאנסנדו (Dansendo). הצליל "דאנסן"
(Dansen) הוא אופן הקריאה הדומה להיגוי הסיני של סימניות הקאנג'י שבעזרתן נכתבת המילה אוצ'יווה. מניפות אלו היו נמכרות על ידי רוכלים ברחובות או על ידי המו"לים עצמם.
מכיוון שהמניפות היו בשימוש רב, ההדפסים התקלקלו או נהרסו כליל. רק הדפסי מניפה מעטים שרדו ומכאן ייחודם. רבים מן ההדפסים ששרדו הם מתוך ספרי דוגמאות של מוכרי מניפות. דבר זה מסביר מדוע הצבע שלהם כה חזק עדיין. כמו כן, בחלק מהם הפינה התחתונה השמאלית נראית מוכתמת כתוצאה מדפדוף רב.
אמנים רבים, בעיקר מן המאה ה־19, כאנדו הירושיגה (Ando Hiroshige; 1858-1797) שעיצב כחמש מאות הדפסי מניפות, הוקסמו מן הצורה המיוחדת של הדפסי המניפה. אמנים אלה השתמשו בפורמט המיוחד של המניפה כדי ליצור הדפסים בקומפוזיציות מוזרות שלא היה ניתן להשיגן בפורמט הנייר המלבני הרגיל.