בסין התפתחו סימניות הכתב מציורים, והכתב היה חלק בלתי נפרד מהאמנות ובעיקר מן הציור. במילון של השפה הסינית מן המאה הראשונה לפני הספירה רשומות המילים 'לכתוב' ו'לצייר' באותה סימנית כתב. סימנית זו מתארת יד האוחזת במכחול ומשרטטת גבולות של שדה. קווים רבים האופייניים לכתיבה התמה משמשים גם בציור. היפנים אימצו את כתב הסימניות הסיני במאה השישית לספירה. גם היום, פירוש המילה היפנית קאקו (kaku) הוא 'לצייר' או 'לכתוב', אם כי הן נרשמת בשתי סימניות שונות. לקליגרפיה ולציור יש אפוא קשר הדוק בסין וביפן.
כבר בציורי דיו מוקדמים נהוג היה להוסיף לציורים גאסן (gasen; כיתוב). הגאסן הוא פרוזה, שירה מקורית, ציטוט מהספרות, או מהשירה הקלאסית. במקרים רבים הכיתוב הוא תוספת של חבר, או מעריץ של הצייר ולעתים נכתב על ידי הצייר עצמו. בסופו של הגאסן מופיעים, בדרך כלל, החתימה והחותמת של כותב השיר. מורי זן נהגו להוסיף לציור גאסן ובו מילות עידוד לתלמידיהם. את הציור נתנו להם במתנה כמחווה על הישגיהם.
בראשית המאה החמש עשרה הייתה השיגאג'יקו (shigajiku; מגילת שירה-ציור) אחד מאופני הביטוי העיקריים ביפן, בדרך כלל היו אלה ציורי נוף ששולבו בהם שירים. השיגאג'יקו התפתחה סביב חמשת מקדשי הזן ההרריים (gozan) בקיוטו. שיגאג'יקו מפורסמת במיוחד היא הציור של נזיר הזן ג'וסטסו (Josetsu; פעיל 1386? – 1428?) 'לכידת שפמנון בעזרת דלעת', הנמצא באוסף מקדש טאיזואין (Taizôin). בחלקו העליון של הציור רשומים שיריהם של שלושים נזירי זן. ציורים רבים המיוחסים לאמן שובון (Shûbun; פעיל 1463-1414), מראשית תקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1573-1333) מכילים אף הם כתובים של נזירי זן.
השוסאיג'יקו (shosaijiku) או השוסאי-זו (shosai-zu) הן מגילות מצוירות בהן מתוארים נזירים הלומדים בבקתות או במנזרים מבודדים, ובחלקן העליון רשום שיר. הסובטסוג'יקו (sobetsujiku) גם הן מגילות המשלבות ציור ושיר. מגילות אלה מבטאות את העצב שבפרידה וניתנות לחבר משפחה כאשר הוא עוזב את הבית לחיי נזירות. כאשר האמן היפני סשו (Sesshû; 1506-1420) נסע לסין וצייר את נופיה על פי התרשמותו האישית, התרופף הקשר בין ציורי הדיו למנזרי הזן ולספרות והחלו להופיע גם ציורים ללא כיתוב.
שירה מלווה את יפן משחר תרבותה. כבר באפוס ההיסטורי קוג'יקי (Kojiki; רשומות של דברים עתיקים), שנערך במאה השמינית לספירה, משולבים שירים. קובץ השירה הראשון ביפן, המאניושו (Manyôshû; אוסף ריבוא העלים) נערך בשלהי המאה השמינית ובו למעלה מארבעת אלפים שירים. שירי המאניושו מורכבים מיחידות שיר של חמש או שבע הברות. מקצתם קצרים (חמש או שש יחידות שיר) ומקצתם ארוכים. לאחר תקופת המאניושו נעלם השיר הארוך ושיר הטאנקה (tanka; שיר קצר), המכונה גם וואקה (waka; שיר יפני), היה לצורה המקובלת של השירה היפנית. בשיר הטאנקה שלושים ואחת הברות (7-7-5-7-5). בדרך כלל אין הוא מחורז ויש בו שתי תמונות: תיאור טבע ותיאור רחשי ליבו של המשורר. בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) נערכו תחרויות שירה בחצר הקיסר, ובפקודתו נערכו קובצי שירה כגון הקוקינשו (Kokinshû; קובץ שירה יפנית עתיקה וחדשה, 905). באותה תקופה נוספה לטאנקה המסורתית גם צורת השיר הסיני (kanshi). מספר ההברות בכל טור בשיר הסיני הוא קבוע (ארבע, חמש, שבע, שמונה הברות או יותר) ואין קשר תחבירי בין הטורים, אשר רובם מחורזים. שיר ההייקו (haiku), שבו שבע עשרה הברות בלבד (5-7-5), התפתח במאה השש עשרה. ההייקו הוא גרסה מקוצרת של הטאנקה, שהשיל את החלק ההגותי של המשורר ובו רק תמונת טבע המתארת במרומז רגשות, מחשבות או הלכי רוח. לצד הטאנקה וההייקו התפתחו עוד שני סגנונות שירה: הקיוקה (kyôka; שיר מטורף), שיר טאנקה סטירי, והסנריו (senryû; על שם המשורר קאראי סנריו, 1790-1718), שיר הייקו היתולי, אך לעתים קצר ממנו. הגרסה הקומית של הטאנקה נעשתה פופולרית מאוד במאות השבע עשרה והשמונה עשרה בקיוטו ואחר כך באדו. שירת הקיוקה נשענת רבות על משחקי מילים, משמעויות כפולות והשוואה לשירה הקלאסית. אך חסר בה הטעם הפשוט והארצי המאפיין את הסנריו. אנתולוגיות קיוקה ראשונות הופיעו בקיוטו סביב 1760. שירה סינית והגרסה ההומוריסטית שלה, הקיושי (kyôshi; שיר סיני מטורף), הייתה נפוצה אף היא כגאסן.
בתקופת אדו (Edo; 1868-1603) החלו ציורים ושירים להופיע גם בהדפסי העץ מז'אנר האוקיו-א (ukiyo-e; תמונות מן העולם הצף). אף על פי שהאוקיו-א נחשב לאמנות פופולרית, הייתה לו זיקה חזקה לתרבות היפנית הקלאסית. זיקה זו התבטאה בהכללת שירי טאנקה קלאסיים בציורים ובהדפסים אלה. הדפסים רבים תיארו את תוכנו של השיר או את נסיבות כתיבתו. גם הספרות היפנית הקלאסית עטורה בשירה. איורים רבים בהדפסי ה'עולם הצף' מתארים את המקורות הקלאסיים והשירים שהובאו בהם. אפיזודות מ'סיפור איסה' (המאה העשירית) בהן שירים של אריווארה נו נאריהירה (880-825), תוארו בהדפסי העץ.
רוב הדפסי העץ הראשונים היו בשחור-לבן ונושאם היה שחקני קבוקי או קורטיזנות. בהדפסים אלה מופיעים בדרך כלל השירים ללא חתימת המשורר ולפיכך ניתן ליחסם לשחקנים או לקורטיזנות המתוארים בהם. במקרים אחרים החיבור בין שיר וציור נבע מן הצורך לציין אירוע מיוחד, כגון, ציון ההופעה הראשונה של שחקן קבוקי זה או אחר בעיר אדו, שינוי שמו של השחקן, או כאשר ערך הופעת אורח מיוחדת. רוב ההדפסים הללו עוצבו בידי אמנים מאסכולת טוריי (Torii).
שירה הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום בעיר אדו (Edo; היום טוקיו) ובני כל המעמדות, סמוראים מזה וקורטיזנות מזה, כתבו שירה. חיבתם לשירה הובילה להקמת מועדוני משוררים וקבוצות משוררים רבות. למשל, בשנת 1769 התארגנה באדו קבוצה של משוררים שנהגו להתכנס ולכתוב יחד שירה. בקבוצה זו השתתפו המשוררים קאראגורומו קישו (Karagoromo Kisshû; 1802-1743) ויומו נו אקארה (Yomo no Akara; 1823-1749, הידוע בשם העט אוטה נאמפו; Ôta Nampo). כך נוצר מועדון הקיוקה (kyôka; שיר סטירי). פעמים רבות נהגו המשוררים להזמין צייר שיצייר תמונות לנושא שנבחר לכתיבת השירים. זוהי ראשיתו של הסורימונו (surimono; דבר מודפס), איגרות ברכה או הזמנות לרסיטלים וקונצרטים. רוב האמנים שעיצבו הדפסי סורימונו חיברו שירים והיו שייכים למועדוני משוררים כאלה. המשורר קישו כתב ביומנו שכל משורר נהג להביא עמו מגבת מעוטרת או מניפה שעליה כתב שיר למפגשי המשוררים. בשנות השישים של המאה השמונה עשרה הייתה הקיוקה פופולרית מאוד באדו. משוררים, אמנים וסוחרים רבים חיברו קיוקה והדבר השפיע מאוד על האמנות הפופולרית באותה עת.
אחד החידושים של תקופת אדו היה איורים לאוספי שירה. הידוע ביותר בהם הוא 'מאה שירים של מאה משוררים' (Hyakunin isshu). בשנים 1838-1835 פרסם הוקוסאי את הסדרה 'מאה שירים של מאה משוררים כפי שהוסברו על ידי מינקת'. המינקת הייתה אישה חסרת השכלה. ניתן להסיק מכך שהוקוסאי התייחס לנושא בהומור.
סדרת הדפסים מפורסמת נוספת הכוללת שירה היא 'שמונה מראות אומי' (Ômi hakkei) של אוטאגאווה הירושיגה (Utagawa Hiroshige; 1858-1797). ייתכן שמקור ההשראה להדפסים אלה הוא סדרת ציורים סינית, שהופיעה במאה האחת עשרה המתארת 'שמונה מראות של הנהרות סיאו (Xiao) וסיאנג (Xiang)' ועליהם כתובים שירים של נזיר זן. גם ביפן החלה מסורת דומה בתקופת הייאן, בה תוארו 'תמונות של מקומות מפורסמים' (meisho-e). 'אומי' הוא האזור שליד אגם ביווה ביפן. יש הסוברים שקונואה מאסיאייה (Konoe Masaie; 1505-1444) ובנו היסאמיצ'י (Hisamichi; 1544-1472) הם שבחרו את האתרים לסדרה וחיברו את השירים. אך מרבית החוקרים בימינו סבורים שאת השירים כתב הקליגרף הנודע קונואה נובוטאדה (Konoe Nobutada; 1614-1565). ב-אנמאן-אין (Enman’in), שבמקדש מיאידרה (Miidera), נמצאים שני מסכים מתקפלים ובהם ציורים המתארים את מראות אומי עם השירים שהוסיף נובוטאדה. המסכים נחשבים ליצירות המוקדמות ביותר בנושא זה. בראשית המאה השבע עשרה היה הנושא לחלק מן הרפרטואר של אסכולת קאנו (Kanô), ששירתה את הממשל הצבאי, ושל אסכולת טוסה (Tosa), שאמניה פעלו בחצר הקיסרית.
אחד התיאורים המוקדמים של 'שמונה מראות אומי' בהדפסי האוקיו-א הוא של האמן נישימורה שיגנאגה (Nishimura Shigenaga; 1697? – 1756), שעיצב ארבע סדרות הדפסים בנושא זה. אישיאמה (Ishiyama) היה אולי המקום הפופולרי ביותר שתואר בסדרה, משום שעל פי המסורת מוראסאקי שיקיבו (Murasaki Shikibu) כתבה את 'סיפור גנז'י' (Genji monogatari; הושלם ב-1008) במקדש הנמצא במקום זה. בהדפס של קוניושי נראה האולם הראשי של המקדש, הצופה על אגם ביווה, וירח מלא נשקף מבין העננים. להלן השיר: "אישיאמה! / הירח המאיר / מעל מפרץ ניהו / אינו אלא זה / שבסומה ובאקאשי."
המשורר רואה בעיני רוחו את מוראסאקי במקדש באישיאמה, מתבוננת בירח המאיר על אגם ביווה. ירח זה מאיר גם על סומה, שליד נמל אוסאקה, ועל הים באקאשי, ליד הים הפנימי, מקומות בהם גלה הנסיך גנז'י, גיבור 'סיפור גנז'י'.
האמנים היפנים לא הגבילו עצמם רק לתיאור 'שמונה מראות אומי'. הם תיארו גם סדרות של שמונה מראות מפורסמים במחוזות אחרים של יפן. אחד מהם הוא קאנאזאווה. בתערוכה מוצג ההדפס 'ירח סתיו בסטו' מתוך סדרה זו.
ששת נהרות הטאמאגאווה (Tamagawa; 'נהרות העדי') היו אף הם נושא פופולרי בציורים ובהדפסי עץ. כל אחד מהם קשור במראה או בפעילות מיוחדת שהתקיימה במקום. למשל בהדפס המתאר את 'טטסוקורי נו טאמאגאווה' (Tetsukuri no Tamagawa) השיר רומז על טיבם של מי הנהר, שבדרך למקדש בהר קויה (Koya): "שוכח את האזהרה / ולמרות הטעם המר / המטייל לאוקונו בטאקאנו / (לוגם) / ממימי נהר טאמאגאווה."
נראה כי הערכת הנהרות הושפעה מאיכות מימיהם. לצד הנהר הוצבה אזהרה שאין לשתות מן המים משום שחרקים רעילים מזהמים אותם. לפיכך השיר מציע למטייל לטעום את המים לפני שהוא שותה אותם.
בהדפסים ובציורים ניתן למצוא גם שירי מוות. למשל בהדפס של טויוקוני השלישי מופיע דיוקן של האמן אוטאגאווה הירושיגה. הטקסט המופיע בראש ההדפס כולל את הביוגרפיה של האמן, שנכתבה בידי סופר ומשורר הקיוקה טנמיי רוג'ין (Tenmei Rôjin), ובצד שמאל מופיע שיר המוות של האמן: "אני מותיר / את המכחול במזרח, / שמי מסע, / משתוקק לראות / את הארץ-המערבית הידועה." ב'מזרח' נמצאת העיר אדו, שם חי הירושיגה. ה'ארץ המערבית' היא המקום שבו על פי האמונה הבודהיסטית נמצא גן העדן.
במאה השבע עשרה, הופיעו גם ההייגה (haiga), שילוב של שיר הייקו וציור דיו המצויר בספונטאניות. לעתים הכתובים שנכתבו על הציורים האלה הוערכו יותר מהציורים עצמם, דבר שהוביל לחיתוכם מן הציור המקורי ולהצגתם במגילה נפרדת.