יפן יבאה טקסטיל וידע טכני להכנתו מקוריאה וסין, מהודו ומאיי ריוקיו. האומנים היפנים ארגו בד מסיבי לכש (bast) ומשי עד אשר יובאה הכותנה במאה ה־16 מהודו דרך סין וקוריאה. את מוצרי הטקסטיל התאימו היפנים לצורכיהם ולטעמם. עיצוב הבדים השתנה מתקופה לתקופה, אך בדרך כלל נלקחו הנושאים מן הטבע, הנוף ומחיי היום יום. ידועה במיוחד היא תרומתם הרבה של האומנים היפנים להתפתחות הקאטאזומה (צביעת סטנסיל) והקאסורי (אריגת איקאט) בשלהי תקופת אדו (1868-1603).
בתקופת אדו כולה שרר ביפן שלום, שהוביל לשגשוג כלכלי. משפחת השוגון, טוקוגאווה, העריכה את עבודות הטקסטיל והיתה לפטרונית של אורגי וצובעי הבדים. המשפחה הכירה בפוטנציאל הכלכלי של תעשיית הטקסטיל והקימה קרטל כדי לפקח על הייבוא וההפצה של משי וחומרים נוספים מסין.
שלטון טוקוגאווה ביסס שיטה הייררכית ובה ארבעה מעמדות עיקריים - סמוראים, איכרים, בעלי מלאכה וסוחרים. על הסוחרים נאסר ללבוש את הלבוש הססגוני של המעמד העליון. איסור זה הוביל לכך שבמאה ה־17 פנו הסוחרים ונשותיהם למעצבים ולצובעי הבדים לייפות ולעטר את הטקסטיל. הדרישה ההולכת וגוברת של לקוחות ממעמד הסמוראים והסוחרים לעיצובים השונים הובילה להתפתחות וחידושים בתחום האריגה, בצביעה וברקמה. אופנות הלבוש ועיטור הבגד נקבעו על ידי הסוחרים בערי המסחר אדו (טוקיו) ואוסקה. הלבוש הטיפוסי נתפר מבד כותנה צבוע ומעוצב בעזרת טכניקות הקאטאזומה והקאסורי.
בשלהי תקופת אדו היתה לדייגים ולאיכרים השפעה רבה על ייצור ועיצוב טקסטיל שנועד להכנת בגדי עבודה. הבדים נצבעו בתוך חביות בכחול אינדיגו כהה שיוצר בכפרים עצמם. הכחול הפך לצבע השליט והטקסטילים הכפריים עוצבו בגוונים ובגרסאות שונות של כחול ולבן על ידי טכניקות אריגת הקאסורי וצביעת הקאטאזומה שבהם השתמשו הסוחרים בערים.
בתקופות שונות השתמשו האורגים היפנים בדוגמאות שונות לעיצוב הבדים. עיטורים אופנתיים אלו שבו ותפסו את מקומם בתקופת אדו: הפרפרים, ופרחי האדמונית, הצב, העגור ועץ האורן המסמלים אריכות ימים שהיו נפוצים בתקופת נארה (784-710); עץ השזיף ושילוב של קנה במבוק ונמר או פרחי אדמונית וכלב־אריה שאפיין את תקופת קאמאקורה (1333-1185); קני הבמבוק של תקופת מורומאצ'י (1573-1336); או נושאים השאובים מן הדת, כגון צמד נזירי הזן קנזן וג'יטוקו; סמלי משפחה (mon) ודוגמאות גאומטריות.
עם עליית מעמד הסוחרים בתקופת גנרוקו (1704-1688) גברה הדרישה לעיצוב הקימונו בסגנון קומון (Komon), שמשמעותו 'דוגמאות קטנות'. בתקופת אדו נפוץ השילוב של עץ האורן, השזיף והבמבוק וזה של הצב והעגור כסמלים למזל טוב ולאריכות ימים. כמו כן, נוספו עיטורים מגוונים של נושאים הלקוחים מחיי היום יום, כגון ירקות, דגים, צדפות, חרקים, מטריות נייר. לאחר רסטורציית מייג'י (1868) התחזקו ההשפעות האירופאיות והאמריקניות על עיצוב הבדים ביפן. היפנים החלו ללבוש בגדים מערביים והחלו להשתמש בסיבים נוספים, בעיקר בצמר ובסיבים סינתטיים. בימינו עוסקים אומני אריגה וצביעת בדים מעטים באומנות הקאטאזומה והקאסורי המסורתיות.