אמנות היפנית המודרנית היא קוסמופוליטית בעיקר בשל מהירות השגת המידע, הניידות של האמנים והתערוכות הבינלאומיות שהם נוטלים בהן חלק. לא עוד הדפסי עץ מסורתיים בנושאים קלאסיים מן "העולם הצף" (Ukiyo) שאותם התווה בדרך כלל הממסד כגון, שחקני תיאטרון הקאבוקי, נופים, דיוקנאות של נערות שעשועים יפהפיות, ציפורים ופרחים שנפוצו ממחצית המאה ה־17 ועד שלהי המאה ה־19, אם כי נושאים מופשטים ופיגורטיביים המבטאים את עולמו הפנימי של כל אמן ומשוחררים מן התכתיבים של ההוצאה לאור כבעבר.
להבדיל מן ההדפסים המסורתיים שבדרך כלל הכינו שלושה אמנים: האמן שצייר את השרטוט, הגלף שהכין את גלופת העץ והדפס שהדפיס את התמונה מן הגלופות - החל בתנועת "הדפסי היוצרים" (Sosaku Hanga), שקמה בראשית המאה העשרים, האמנים היפנים מכינים את ההדפסים על כל שלביהם בעצמם משום שהם רואים בתהליך ההכנה חלק מן הביטוי האמנותי. רבים מהם גם משתמשים בנייר הדפס מערבי ולא בהכרח בנייר יפני עשוי בעבודת יד ואין הם מוגבלים עוד לפורמטים הקבועים של הדפסי העץ המסורתיים, כגון אובאן (25x37 ס"מ), צ'ובאן (21x28 ס"מ), הוסובאן (14x34 ס"מ), האשירה־א (12x75 ס"מ) וכו'.
בעקבות המפגש של האמנות היפנית עם האמנות המערבית גם המדיום הגרפי השתנה. אמצעי ביטוי חדשים שיובאו ליפן, כגון ליטוגרפיה, הדפס משי, תחריט ותצריב נוספו לטכניקות המסורתיות, הדפסי העץ והסטנסיל, שיש להן עבר ארוך ומפואר ביפן, שפסקו להיות דומיננטיות.
מטבע הדברים, ביצירות המוצגות בתערוכה ניכרת רבגוניות נושאית וסגנונית. כל אמן מנסה לשקף בעבודתו את חשיפתו הטבעית להלכי הרוח ולזרמים הרווחים בעולם האמנות בימינו ואת גישתו האישית לסובב אותו, ומיישם את המתרחש ב"מילון מונחים" אישי. ניתן לראות זאת למשל בעבודות התצריב של יאנאגיסאווה נוריקו (Yanagisawa Noriko) שנראית בהן דמות אדם, לעיתים חסר ראש, אולי משום שהיא שואפת לעסוק באדם האוניברסלי ולא האינדיבידואלי. על גבי דמויות אלו שאינן פיגורטיביות או אבסטרקטיות לגמרי, מופיעים מאובנים שהם "הדפסים" שיצר הטבע. הדפסיה, המחולקים לשני חלקים שווים, מבטאים את המציאות האקטואלית והפוטנציאלית, והכנפיים הן אמצעי תעופה לעולם אחר ולמציאות חדשה. יצירותיו של האמן נודה טטסויה
(Noda Tetsuya), שהוא מכנה "יומן", גם הן תמונות אישיות שהדימויים בהן שאובים ממסעותיו או מפעילויות יום יומיות, כגון פינת הנעליים בכניסה לבית, והשעון התלוי על הקיר ועליו אותיות עבריות.
על אף זאת האמנות היפנית המסורתית לא התבטלה בפני החדש, והאמנות בת הזמן היא סינתזה בין המורשת מבית להשפעות שהגיעו מבחוץ. למשל, חשיבות רבה מוקנית ליחסם של אמנים רבים לתפיסת החלל הריק ביצירותיהם. כבר באמנות היפנית המסורתית נועד לחלל הריק תפקיד מרכזי והתייחסו אליו לפחות כאל דבר שווה ערך לאובייקט המתואר בתמונה. ניתן לראות זאת ביצירותיהם של אמנים בני זמננו כאוקאדה מאריאה (Okada Marie), אמאנו ג'ונג'י (Amano Junji), איטו ריה (Ito Rie), יאמאנאקה גן (Yamanaka Gen), נאקאבאיאשי טאדאיושי
(Nakabayashi Tadayoshi), סונאגה טאקאהירו (Sunaga Takahiro), פודזוקה טושיהיסה (Fudezuka Toshihisa), צ'ו הארוקו (Cho Haruko), קובאיאשי קיוקו (Kobayashi Kiyoko), קיוהארה שיזוקו (Kiyohara Shizuko), שימאדה סטסוקו
(Shimada Setsuko), ואחרים. על ידי קווים או כתמים ספורים בלבד בחלל ריק, המשתרע על רוב שטח הציור, הם מביעים עולם ומלואו. החלל והאובייקט ביצירותיהם הם למעשה מקשה אחת והאובייקט המצויר איננו "דבר" המונח על "שום דבר". האיזון בין השניים אינו מושג על ידי חלוקה סימטרית אלא על ידי היחס בין צורת האובייקט ומשקלו בתמונה לחלל.
אקי מאנה (Aki Mana), שבחר בחיתוכי עץ, יוצר מספר כתמים שחורים או מעגלים באזורים שגלופת העץ אינה "שרוטה" בקווים אלכסוניים או אופקיים. המינימליזם והמונוכרומיות בעלת הטונאליות המאופקת וההדרגתית בעבודותיו מזכירים את מסורת ציורי הדיו. אמנם, נושאי ההדפסים העכשוויים הם בדרך כלל מופשטים, ומושפעים מן האמנות הקונספטואלית, הסוריאליזם, ה"פופ" ועוד. אך אל לנו לשכוח ששורשיה של ההפשטה האמנותית ושל ערכים אסתטיים, כגון מינימליזם וסימבוליזם, שהופיעו במערב רק בראשית המאה העשרים, הם ממהותה של האמנות היפנית המסורתית: בתיאטרון ה"נו" שהתפתח במאה ה־14 ובציורי הדיו של נזירי זן, המתאפיינים בקווים ספורים בלבד ובחלל ריק המשתרע על רוב שטח הציור.
הסינתזה בין האמנות המקומית להשפעות שנתקבלו מבחוץ באה לידי ביטוי גם באמצעות "ציטוט" מן האמנות היפנית המסורתית ביצירות שבהן אמצעי הביטוי אינם זהים עוד לאלה של העבר. ביצירותיו של נאקאזאטו היטושי (Nakazato Hitoshi), הקומפוזיציה מורכבת מעיגול, משולש וריבוע, והשמות של יצירותיו מסתיימים במילה "סן־גאי" ("קו חיצוני"). בכיתוב אחר ביפנית מילה זו היא גם שמו של נזיר הזן והאמן סנגאי גיבון (Sengai Gibon; 1837-1750), שאחד מציורי הדיו המפורסמים שלו עוסק באותו נושא. גם יצירתו של איי־או (Ay-o) עוסקת בקומפוזיציה של עיגול, משולש וריבוע, אבל במקום דיו מונוכרומי, כמו בציור של סנגאי, הוא משתמש בכל צבעי הקשת. האמן האמאנישי קאטסונורי
(Hamanashi Katsunori) "מצטט" אף הוא ביצירותיו את האמנות היפנית המסורתית על ידי שימוש בעלי זהב מרובעים המוצמדים למשטח הנייר כפי שהיה נהוג לעשות בציורים על מסכים מתקפלים ודלתות הזזה שפיארו את היכלי האריסטוקרטיה היפנית.
ההדפס היפני בן הזמן הוא ללא ספק אמנות החיה בקצב ההווה ונראית אוניברסלית מאוד. אך השמירה על עידון ואסתטיקה מבטאת את שילובן של המסורות האמנותיות של העבר. באמנות בת הזמן השימוש בטכניקות הדפס מגוונות, שהן שפת ביטוי בינלאומית, והתכנים השונים מבטאים את רצונם של האמנים לעסוק בנושאים אוניברסליים מנקודת המבט של עולמם הפרטי. אך בכל זאת לכולם לפחות מכנה משותף אחד: שליטה מלאה בטכניקות ההדפס המגוונות ומיומנות גבוהה בניקיון הביצוע. שלמות ומושלמות הם ללא ספק מרכיב בולט במורשת האמנות היפנית לדורותיה.
התערוכה "50" פותחת את תוכנית התערוכות של מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית לשנת 2002 העומדת בסימן יובל ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל ליפן, והיא פרי יוזמה משותפת של מר יוג'י אבה מנהל גלריית יוסיידו בטוקיו ומוזיאון טיקוטין. לכבוד אירוע חגיגי זה מוצגות במוזיאון יצירותיהם של חמישים אמני הדפס יפנים בני זמננו מן השורה הראשונה. לכבוד האירוע החליטו מרבית האמנים לתרום מיצירותיהם למוזיאון עם תום התערוכה.