התערוכה מציגה הדפסי עץ מז'אנר היַאקוּשָה-אֶ (役者絵) - תמונות של שחקני תיאטרון הקַאבּוּקִי (歌舞伎) של טובי האמנים שעסקו בנושא.
השם קאבוקי מורכב מן הסימניות הסיניות: שירה, ריקוד וכישרון. תיאטרון הקאבוקי התפתח בשלהי המאה ה-16 ממופעיה של אישה בשם אוֹקוּנִי שמילאה גם תפקידי גברים והפך במהרה למוקד התעניינות ברובעי השעשועים של יפן. למרבה האירוניה, בתיאטרון הקאבוקי כיום מופיעים רק גברים, המגלמים, בעת הצורך, גם תפקידי נשים (אוֹנַאגַאטָה) וזאת משום שבשנת 1629 השוֹגוּן ביקש לנטרל את הממד הארוטי במחזות אלו ואסר על הופעת נשים, ובשנת 1652 אסר על הופעה של נערים מאותה סיבה.
בראשית המאה ה-17, תיאטראות הקאבוקי הציבו שלטי מודעות (בָּאנְזוּקֶה-אֶ) וכרזות (קַאבָּאן-אֶ) צבעוניות לצד התיאטראות על מנת לידע את הקהל על ההצגות השונות. דבר זה עודד הערצה הולכת וגוברת של השחקנים בקרב הקהל והיה גורם חשוב בהתפתחות ז'אנר הדפסי היאקושה-א.
שלוש אסכולות של אמנים התמחו בתיאור תיאטרון הקַאבּוּקִי בהדפסי עץ: טוֹרִיִי, קַאטסוּקָאוָוה ואוּטַאגָאוָוה. אמני אסכולת טוריי החלו דרכם כמעצבי כרזות ושלטים לתיאטרון. בתחילה, הדפסיהם היו רק בצבע אחד ורק לעתים נצבעו ביד בתערובת של דבק ואבקת נחושת ששיוותה להם מראה של לכה (אוּרוּשִי־אֶ; מילולית: תמונות לכה). באותה עת, הדפסי השחקנים של אמני אסכולת טוריי זכו לכינוי הלא מחמיא "רגלי דלעת וקווי מיתאר של שפמנון" (יפנית: הִיוֹטָן אַשִי, מִימִיזוּ גָאקִי). בהדפסים המוקדמים של אמני טוריי ניתן לזהות את השחקנים רק על פי שמם או סמלי המשפחה שלהם שמופיעים על ההדפס משום שהדגש בהדפסים אלו היה התפקיד שהשחקן גילם במחזה. במחצית המאה ה-18 טוריי קיומיטסו (בערך 1785-1735) ואמנים אחרים החלו ליצור הדפסי שחקנים אטרקטיביים יותר על ידי כך שהוסיפו להם צבע אדום וירוק (בֶּנִי-אֶ) וצבעים נוספים (בֶּנִיזוּרִי-אֶ). באופן כללי, ההדפסים של אמני אסכולת טוריי עשויים בקווי מיתאר מודגשים ומטרתם העיקרית הייתה למשוך את קהל המבקרים לתיאטרון.
במאה ה-18 הופיעו לראשונה הדפסי תיאטרון שאופיים ריאליסטי יותר וניתן לזהות בהם את השחקנים בהרף עין. הדבר קשור לתפתחות טכניקת הנִישִיקִי-אֶ (מילולית: "תמונת רקמה") ולהתפתחות של סגנון משחק המכונה "אַרָאגוֹטוֹ" (סגנון מחוספס). הנישיקי-א הוא הדפס עץ צבעוני מלא בו כל צבע מודפס מלוח נפרד; וסגנון האַרָאגוֹטוֹ מאופיין בתנועות מוגזמות, בתלבושות בעלות עיטורים נועזים ואיפור הפנים (קוּמָאדוֹרִי) בפסים צבעוניים רחבים, שנועדו להמחיש את אופי התפקיד שהשחקן גילם. למשל, איפור בפסים אדומים מציין דמות חיובית ואיפור בפסים כחולים מציין דמות שלילית. התפתחויות אלו הן שאיפשרו לאמנים חופש הבעה רב יותר ודיוק בפרטים והם החלו לשקף ביצירתם את צבעוניותם של חיי השעשועים.
האמנים שסללו את הדרך לסגנון חדש זה הם שוּנְשוֹ (1792-1726), אבי אסכולת קַאטסוּקָאָָווה, ואִיפִּיטְסוּסָאי בּוּנְצ'וֹ (פעיל 1792-1765). שונשו ובונצ'ו אף שיתפו פעולה בהפקת אלבום המכונה "דיוקנאות של שחקנים על מניפות" (אֶהוֹן בּוּטָאי אוֹגִי). מרבית הדפסיהם של אמני אסכולת קאטסוקאווה נעשו במידה המכונה ביפנית "הוֹסוֹ-אֶ" (בערך 14X33 ס"מ). לרוב גולפו שלושה הדפסי הוסו-א זה לצד זה על לוח עץ אחד ולאחר הדפסתם על נייר נחתכו ליחידות נפרדות. בהדפסיו של שונשו ניתן לראשונה לזהות את השחקנים בשמותיהם על פי תווי פניהם ומאפיינים אינדיבידואליים אחרים ולא רק על פי תפקידם במחזה, התלבושת שלבשו או סמל המשפחה הנראה על הבגד. שונשו מרד בסגנון הציור הפורמלי והמסוגנן של ציירי אסכולת טוריי שניסו להציג את דמויות השחקנים כאידיאליות. הוא ביקש להבליט את השחקן עצמו. יחד עם זאת, כמו אמני אסכולת טוריי, שונשו שמר על סגנון הציור השטוח חסר העומק, אך הדפסי דיוקנאות השחקנים שלו סללו את הדרך לראליזם באמנות היפנית אשר אפיין את הרבע האחרון של המאה ה-18. בין תלמידיו החשובים של שונשו היו האמנים שוּנְקוֹ, שוּנְאֵיי, שוּנְיוֹ ושוּנְדוֹ והם הנציחו בהדפסיהם את התנוחות והבעות הפנים העזות של השחקנים ברגעים הדרמטיים במחזה.
הדרישה לריאליזם הביאה להתפתחות הדפסי ה"אוֹקוּבִּי-אֶ" (תמונות פורטרט) שהדגישו את הבעות הפנים של השחקנים מקרוב. הבולט ביותר מבין האמנים שיצרו הדפסי אוקובי-א של שחקני קאבוקי הוא ללא ספק טוֹשוּסָאי שַארָאקוּ (פעיל 1795-1794). שאראקו תיאר שחקנים ספציפיים בעלי תווי פנים ייחודיים ונמנע מלייפות את השחקנים כפי שעשו אמנים אחרים. ההגזמה הקיימת ביצירותיו נתפסה בעיני מעריציהם הרבים של השחקנים כסטירה על התיאטרון וכנראה בשל כך לא היה ביקוש ליצירותיו. באותה עת הופיעו גם הדפסים המתארים את הבמה על הסובב אותה כיצירתיו של טוריי קִיוֹנַאגָה (1815-1752) בהם נראים השחקנים, הקריינים והנגנים.
האמן טוֹיוֹקוּנִי ה-I (1825-1769), שבזכותו התפרסמה מאוד אסכולת אוּטַאגַאָווה, ניצל באופן מרשים את האיפור והתלבושות המהודרות של השחקנים על מנת להדגיש את רושם המבע. הדפסיו של אוּטַאגַאוָוה קוּנִיסַאדָה (1864-1786), שהיה אחד התלמידים הבולטים של אוטאגאווה טויוקוני ה-I, מאופיינים בצבעוניות רועשת. הוא תיאר פעמים רבות שחקנים בביצוע ה"מִיאֶה" בו הם מניעים את רגליהם, ידיהם וראשם בתנועות רחבות, מרחיבים ומצליבים את העיניים תוך השמעת קול מיוחד ונעצרים למספר שניות בתנוחה מרשימה בשיאה של סצנה.
תיאטרון הקאבוקי היה ועודו חווייה מרהיבה למתבונן בשל שלל התלבושות, האיפור והתסרוקות וכן בשל האביזרים והתפאורות המגוונים. כל אלו סיפקו לאמני ההדפס של תקופת אדו (1868-1603) עולם צבעוני עשיר ורב השראה אותו הם תיארו ברמה גבוהה ביותר. בהדפסי העץ חוברות יחד התנוחות הדינאמיות של השחקנים והצבעוניות העזה בצורה מלאת יופי וחן.