השנים הראשונות (1918-1893)
"נולדתי בעיר המבצר גלוגאו שעל נהר האודר, שבשלזיה (היום פולין), ב'יום קולומבוס', ה־12 לאוקטובר, 1893. אותה שנה הייתה שנת בציר מצוינת. השם טיקוטין אינו יפני ואינו כינוי ספרותי. הוא אומץ על ידי אבותיי שהיגרו לגרמניה מהעיירה טיקוצ'ין שבפולין".
פליקס טיקוטין היה הילד הרביעי במשפחה בת שלוש בנות וארבעה בנים. כשהיה בן תשע עברה משפחתו לעיר דרזדן, בה למד בגימנסיה. הוא רצה להיות צייר, אך הוריו התנגדו לכך. כפשרה למד אדריכלות באוניברסיטה הטכנית בדרזדן. באותן שנים התפרנס מכתיבת ביקורות אמנות לכתבי עט.
"בשנת 1911 יזם המנהל של בית החרושת אודול (Odol) למי פה, תערוכה בשם "היגיינה" ובה פגשתי לראשונה בהדפסים יפניים. הביתן היפני עוצב כדגם של בית חולים שדה ששימש במלחמת רוסיה־יפן. הסגנון הארכיטקטוני של הביתן היה כמובן, מעניין מאוד עבורי. בתוך הביתן היו הדפסי עץ המתארים את המלחמה, שנעשו בידי אמנים כגון, גקו (Gekko). בסוף התערוכה, ההדפסים שהיו ברובם טריפטיכונים, נמכרו בסכום של 0.10 מארק. רכשתי הדפסים ככל שידי השיגה".
בשנת 1914 טיקוטין גוייס לצבא הגרמני והיה קצין בחיל הפרשים. ביום הולדתו ה־21 הועברה יחידתו לבלגיה. קרבות התחוללו באיפרס (Ypres) ועל יד נהר הסום (Somme). מאוחר יותר, אחיו של טיקוטין נהרג והוא הועבר לגליציה, שם המלחמה הייתה פחות קשה. הוא התאכסן אצל משפחה יהודית.
"באחת מחופשותיי, החלטתי לעצור בקרקוב, שם ביקרתי בתערוכה של הדפסים יפנים, רובם של האמן הירושיגה, מאוספו של יאסיאנקי (Jasienski) ".
הצלחה כסוחר אמנות (1933-1919)
לאחר המלחמה טיקוטין עבד זמן מה כאדריכל בעיריית דרזדן וגם סחר בספרי אמנות וציורים. הוא התיידד עם קבוצת הציירים האקספרסיוניסטים "הגשר" ("Die Brucke"). טיקוטין קנה מהם ציורים אותם מכר ביחד עם אוסף ספרי האמנות שלו והפך את תחביבו למקצוע והיה לסוחר אמנות. הוא נסע ללונדון ולפריז, שם קנה את אוסף ההדפסים היפניים הראשון שלו. וולדמאר פון זיידליץ (Woldemar von Seidlitz), מנהל חדר ההדפסים של דרזדן, היה אחד האנשים שהשפיעו על טיקוטין להתמקד באמנות יפנית. פון זיידליץ כתב בשנת 1888 את אחד הספרים המערביים הראשונים על אמנות יפנית ונתן לטיקוטין במתנה את ההדפס היפני (של האמן אוטאמארו) הראשון שלו.
טיקוטין הקים את הגלריה הראשונה שלו בדרזדן ובאפריל 1927 הוא פתח גלריה גדולה יותר בקורפרסטנדם (Kurfurstendamm) שבברלין. פתיחת הגלריה הייתה אירוע מיוחד במינו שהתקיים בחצות הלילה עם תערוכת הדפסים יפניים בנושא רוחות רפאים. רבים מהם נמצאים עדיין באוסף המוזיאון. באותם ימים, ברלין נחשבה למרכז תרבות והיה בה חוג אנשים שהתעניינו ביפן ובאמנות שלה. הם הוציאו לאור ירחון בו טיקוטין פרסם את הגלריה שלו. טיקוטין פגש את פריץ רומפף (Fritz Rumpf), מומחה ליפן, שהיה קשור למרכז תרבות יפן שנפתח זה מכבר. רומפף הפך לחברו הטוב וליווה אותו במסעו הראשון ליפן. הוא כתב את הטקסט למספר קטלוגים של תערוכות שטיקוטין ערך. אוטו קימל (Otto Kummel), מנהל מוזיאון ברלין, כתב גם הוא טקסטים לקטלוגים של תערוכות שטיקוטין אצר. למרות שקימל היה נאצי מושבע, שעבד עם גבלס (Goebbels), בשנת 1933, הוא הזמין את טיקוטין להציג את האוסף שלו בתערוכה, שתייצג את ברלין, בארמון המלכותי בדנמרק.
פליקס טיקוטין ביקר ביפן מספר פעמים. הוא נסע לשם ברכבת הטרנס־סיבירית. הדבר אפשר לו להביא בחזרה סחורות והדפסי עץ. ביפן טיקוטין יצר קשר עם סוחרי אמנות יפניים וביניהם עם וואטאנאבה שוזאבורו (Watanabe Shozaburo), מייסד תנועת ההדפס היפני המודרני, "שין־האנגה" (Shin-hanga). הוא קנה ומכר הדפסים בעזרתו של פריץ רומפף ובעזרת ידידו וסוכנו יוהאנס בארט (Johannes Barth). ביפן היה ביקוש רב להדפסים יקרים שנמצאו באוספים במערב. טיקוטין רכש הדפסים אלו באירופה ומכר אותם ביפן. בתמורה הוא קנה ביפן הדפסים ידועים פחות במחירים נמוכים. בטוקיו התגוררו גרמנים, שהתעניינו בתרבות יפן וביניהם השגריר הגרמני וילהלם זולף (Wilhelm Solf), שהיה אספן הדפסים נלהב. כשטיקוטין חזר מיפן הוא הציג תערוכה של האוסף שלו בברלין. כמו כן, פתח ליד הגלריה חנות של עבודות יד וכלי בית יפניים. החנות נוהלה על ידי חברו זאלץ (Salz).
הולנד ומחוצה לה (1938-1933)
אחרי עליית הנאצים, טיקוטין המשיך בעסקיו ושמו יצא לפניו. הוא התבקש לארגן תערוכה בחסות השגריר הגרמני בקופנהגן. בפברואר 1933, עם נעילת התערוכה, טיקוטין נסע לקופנהגן כדי להשיב את המוצגים לברלין. שם פגש בחברו, הבנקאי הדני הנריקס (Henriques), שסיפר לו על שריפת הרייכסטאג וייעץ לו שלא להחזיר את האוסף לגרמניה הנאצית. טיקוטין שלח את האוסף להולנד והגיע בעקבותיו לאמסטרדם. שם שכר דירת גג על "תעלת הנסיכים" (Prinsengracht) והחל להקים את עסקיו מחדש. הוא נתן פריט יקר ערך במתנה למוזיאון הלאומי (Rijksmoseum). התערוכה הראשונה שלו באמסטרדם נפתחה בחודש מאי ב"מוזיאון הקריאה" (Leesmuseum), שלושה חודשים לאחר שעזב את גרמניה. בין השנים 1936 ו־1933 טיקוטין ארגן תערוכות בבאזל, ציריך, אנטוורפן, לונדון ובחרבי הולנד ונודע בעולם כמקדם האמנות היפנית באירופה.
אווה ליכט (Eva Licht), אשתו לעתיד של פליקס טיקוטין, הגיעה לאמסטרדם כפליטה מברלין בשנת 1935. טיקוטין הציע לה עבודה כמזכירתו ובשנת 1936 ביקש ממנה להתלוות אליו למסע עסקים בארצות הברית וביפן. הוא ביקש את ידה על האנייה שעשתה את דרכה לארצות הברית. בהגיעם לניו יורק, פגשו בחבר שעזר להם להינשא עוד באותו היום. בדרכם לחוף המערבי נפגשו עם לקוחות, מנהלי מוזיאונים וחברים. הם בחרו בסיאטל (Seattle), כעיר אידיאלית להשתקע בה לכשישובו מיפן.
הם הפליגו ליפן מסן פרנסיסקו. לטיקוטין כבר היו ביפן חברים רבים וקשרים עסקיים. הם חיו מספר חודשים באחד הבניינים המערבים הראשונים בטוקיו. טיקוטין שלח מספר מכולות ובהן סחורות ויצירות אמנות בחזרה לארצות הברית אך, האנייה הוטבעה וכל מטענה אבד בים. למזלו, הוא ורעייתו לא היו על סיפונה.
כששבו לארצות הברית, שמעו כי מינה, אמו של פליקס טיקוטין, הצליחה לברוח מגרמניה להולנד וכי היא זקוקה לעזרה. הזוג הצעיר החליט לחזור להולנד על מנת לטפל באם. הם עברו להתגורר בבית גדול בנאסאופליין (Nassauplein) שבהאג. בקומת הקרקע פתח טיקוטין גלריה, בה העסיק מומחה יפני לשימור חפצי אמנות בשם הארה ג'ונזו (Hara Junzo). הארה התגורר בביתו של טיקוטין ועסק בשיקום הדפסים ומגילות אנכיות. בשנת 1937, טיקוטין סייע להקים את האגודה לאמנות יפנית בהולנד. בביתו התקיימו מפגשים קבועים ללימוד אמנות יפן. בתו הראשונה אילנה, נולדה בשנת 1938 ובתו השנייה חנה, נולדה בשנת 1939. הבית בהאג שימש מקום מעבר לחברים ולפליטים נוספים שברחו מגרמניה. הוא סייע להם לקבל אשרות כניסה לאנגליה ולארצות הברית.
בזמן הכיבוש (1945-1940)
אחרי פלישת הנאצים להולנד (10 למאי 1940), טיקוטין עדיין יכול היה לארגן תערוכות, אבל בספטמבר 1940, המשפחה נאלצה לעזוב את ביתה שבהאג תוך יומיים. הם עברו לעיירת שדה קטנה בשם אלפן על הריין (Alphen a/d Rijn), בה גרו במשך שנה. בשנת 1942, ארגון מחתרתי הולנדי סייע להם להסתתר. הם הסתתרו בבתי איכרים באזור וורדן (Woerden) ובאמסטרדם. הבנות הופרדו מההורים והוחבאו במקומות מסתור שונים. טיקוטין הצליח להחביא את רוב האוסף שלו, אבל לקראת סוף המלחמה נגנבו מתוכו כלי הלכה והנטסקה (netsuke). בשנת 1950 המשטרה ההולנדית תפסה קבוצת מבריחים בגבול ובידיהם פריטי האוסף ואלו הוחזרו לטיקוטין.
התרחבות ומטרות חדשות (1960-1945)
לאחר המלחמה, טיקוטין חזר אט אט לעסקיו, למרות הגבלות הנסיעה ליפן והגישה האנטי יפנית ששררה באותם ימים בהולנד. מאחר והיפנים כבשו את איי הודו המערביים ההולנדים, היה קשה לשכנע את ההולנדים שהאמנות היא מעבר לשנאה ושהיא דווקא יכולה לבנות מחדש את האימון שאבד. בשנת 1946 נולדה בתו עפרה וב־1950 עברה המשפחה לוואסנאר (Wassenaar). בגן הבית עוצב ביתן עם דלתות הזזה יפניות (shoji), וטוקונומה
(Tokonoma; מעין גומחה). בשנות החמישים טיקוטין ארגן תערוכות רבות של הדפסים, נטסקה, כלי קרמיקה ועבודות יד יפניות בהולנד, בריסל, ברן, פריז ולונדון. תערוכת רישומים של רמברנדט, הוקוסאי וויסנט ואן גוך, שנעשתה בשיתוף פעולה עם אחיינו של ואן גוך ומנהל המוזיאון העירוני של אמסטרדם, ווילם סאנדברג (Willem Sandberg), הייתה אחד השיאים של עבודתו. התערוכה הוצגה באמסטרדם, באזל ואף בטוקיו.
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה
הרעיון להקים מוזיאון לאמנות יפנית בחיפה עלה בסוף שנות החמישים, כאשר היה ברור שבנותיו של פליקס טיקוטין לא מעוניינות להמשיך את דרכו. כמו כן, המיסוי ההולנדי על אוספי אמנות היה מבוסס על ערכם בשוק והיה גבוה מאוד. טיקוטין הגיע לארץ לבקר את בתו אילנה, ששהתה כאן משנת 1956 והתרשם לטובה מהאנרגיה החיובית של המדינה החדשה. הוא החליט לתרום את האוסף לעירית חיפה לאחר שפגש את אבא חושי, ראש העיר דאז. הוא רכש מגרש במקום אידיאלי על הכרמל ובין השנים 1957 ל-1960 גייס תמיכה ברחבי אירופה וביפן. טיקוטין תכנן יחד עם חברו, האדריכל מקס לב (Max Loeb), את ביתן התערוכות. פרופסור צ'יסאבורו יאמאדה (Chisaburo Yamada) היה מנהלו הראשון של המוזיאון, שנפתח לקהל במאי 1960.
החיים בשוויץ (1986-1960)
הרעיון המקורי של טיקוטין לעבור להתגורר בחיפה מעולם לא מומש. הוא החליט להתיישב בשוויץ בקרבת אגם ז'נבה. הוא אירח את לקוחותיו ואת חבריו בביתו שבמון־פלרין המשקיף על האגם. פליקס טיקוטין המשיך במסעותיו העסקיים עד גיל מאוחר מאוד. הוא נפטר בשנת 1986.