טדאו אנדו

תערוכה מוצגות עבודות של האדריכל היפני הנודע טדאו אנדו (Tadao Ando), באמצעות תצלומים וניתוחים של היסטוריון האדריכלות, פרופסור רודולף קליין. התערוכה מבוססת על ספרו של פרופסור קליין: (1996) "Tadao Ando, Architect Between East and West" כתב היד של הספר זכה בפרס בתחרות של קרן יפן (Japan Foundation) בטוקיו (1994).

טדאו אנדו נחשב לאחד מגדולי האדריכלים ביפן ובעולם היום. בעבודתו ניכרת סינתזה מופלאה בין מזרח למערב. אנדו נולד בשנת 1941 בעיר אוסאקה (Osaka). הוא אוטודידקט. אין לו השכלה רשמית מבית ספר כלשהו לאדריכלות. בצעירותו ערך אנדו מסעות בארצות הברית, אירופה ואפריקה. בשנת 1969 הקים משרד אדריכלים באוסאקה. הוא תכנן פרויקטים שהקנו לו פרסום בינלאומי בהם בית אזומה (Azuma House; 1976) באוסאקה, ופרויקטים רבים אחרים והשתתף בתחרויות בינלאומיות כבנייה מחדש של תחנת הרכבת של קיוטו (Kyoto Station Reconstruction Project; 1991-1990). אנדו לימד באוניברסיטאות אמריקניות שונות בהן ייל (Yale), קולומביה
(Columbia) והרווארד (Harvard) ובאוניברסיטאות חשובות ביפן. משנת 1979 החלו עבודותיו להיות מוצגות במוזיאונים שונים בעולם, כגון במוזיאון לאמנות מודרנית בניו־יורק ובמרכז פומפידו בפריז. טדאו אנדו הוא עטור פרסים עולמיים. הוא זכה בפרס מאיניצ'י לאמנות (Mainichi Art Prize; 1987) על תכנון הקפלה בהר רוקו (Rokko Chapel) ליד קובה, בגרנד־פרי לאמנות יפנית
(Japan Art Grand Prix; 1994) על תכנון המוזיאון ההיסטורי צ'יקאצו אסוקה (Chikatsu Asuka Historical Museum) במחוז אוסאקה ובפרס פריצקר (Pritzker Prize; 1995).

אנדו מושפע ממסורת האדריכלות והגנים היפניים, ומעבודותיהם של גדולי האדריכלים היפנים במאה העשרים: קוניו מאקאווה
(Kunio Maekawa; 1986-1905), קנזו טנגה (Kenzo Tange;
2005-1913), קיונורי קיקוטאקה (Kiyonori Kikutake;
1992-1928), פומיהיקו מאקי (Fumihiko Maki; נולד 1928) ואחרים, וכמו כן מהמסורת המערבית ומעבודותיהם של גדולי האדריכלות המערבית המודרנית במאה העשרים, פרנק לויד רייט
(Frank Lloyd Wright), לה קורבוזיה (Le Corbusier), וולטר גרופיוס (Walter Gropius), לודוויג מיס ון דה רוה (Ludwig Mies van der Rohe) ואחרים.

כמה מהאדריכלים היפנים החשובים במאה העשרים משלבים בעבודתם בין תפיסות יפניות לתפיסות מודרניסטיות מערביות, הכוללות הן את התרבות המערבית, הרנסנס והמנייריזם המערבי והן את המודרניזם והפוסט־מודרניזם העכשווי. בעבודתם של אדריכלים דוגמת קישו קורוקאווה (Kisho Kurokawa; נולד 1934), אראטה איסוזקי (Arata Isozaki; נולד 1931) וטדאו אנדו, יש ציטוטים מלאי משמעות של אדריכלים מערביים וסגנונות של אמני רנסנס דוגמת מיכלאנג'לו (Michelangelo Buonarroti; 1564-1475), של האדריכלים המהפכניים הצרפתיים של סוף המאה ה־18, קלוד ניקולס לדו (Claude Nicolas Ledoux;
1806-1736), ואטיין־לואיס בולה (Etienne-Louis Boullee; 1799-1728), שהשתמשו בצורות ניאו־פלטוניות, וכמובן, גם ציטוטים מעבודותיהם של גדולי האדריכלות המודרנית במאה העשרים.

תפיסת החלל, שיש לה חשיבות מרכזית בעבודתו של אנדו, היא נושא יסודי הן בתפיסת העולם המערבית המודרניסטית והן בתפיסת חלל־זמן היפנית. מפליאה המקבילות בין המשמעות של חלל־זמן ביפן לבין משמעותה באדריכלות המודרנית. המילה היפנית, ku-kan, חלל, מבטאת חלל וזמן כאחד. Ku - חלל או ריק, החלל בין שמים וארץ; kan (המבוטא גם כ־ma) - מרווח בחלל ובזמן. היסטוריון האדריכלות, זיגפריד גידיון (Siegfried Gideon), דיבר רבות על תפיסת חלל־זמן באדריכלות המודרנית, ותפיסה זו היתה בולטת ביצירותיהם של גדולי האדריכלות המודרנית במאה העשרים.

אנדו מושפע מגני המזרח, מהצעידה לאורך רמפות ושבילי ההליכה בגנים הסיניים, דרך נתיבי עלייה לרגל מורכבים ורבי עניין במקדשים הבודהיסטיים, למשל במקדש האסדרה (Hasedera) במחוז נארה, בגן הטיול היפני המסורתי ועוד. ניתן לזהות בפרוייקטים של אנדו התייחסות ישירה לגנים יפניים כמו בוילה קצורה (Katsura Villa) ליד קיוטו, ובו בזמן לחוש בחוויה הדומה לזו המופיעה בפרוייקטים מודרניים כמו בוילה סבוי של לה קורבוזיה (Villa Savoye; 1929-1931) ובפוויליון בברצלונה (The Barcelona Pavilion; 1929-1928) של מיס ון דה רוה. גם ההליכה לאורך דרך מקודשת, המובילה אל הצלב בתרבות הנוצרית, היא חלק מחוויית תנועה מורכבת בעבודותיו של אנדו, הקושרת בין מזרח למערב ובין דתות כבודהיזם, שינטואיזם ונצרות.

השאיפה לפשטות ולמינימליזם, הנפחים הטהורים והחלל הריק
(void), המאפיינים את עבודותיהם של גדולי האדריכלות המודרנית, באים לידי ביטוי גם בעבודותיו של טדאו אנדו. עקרונות אלה, קשורים גם לזן בודהיזם, הדוגל בפשטות ובאסתטיקת הריק. פילוסופיית הזן (void, ma ,nothingness), עם חלל הביניים (in-between) השפיעה על האדריכלות היפנית והובילה אותה להעדיף חלל ריק באופן מוחלט, במקדשים ובגנים. גני זן דוגמת גן מקדש ריואנג'י (Ryoanji Temple Garden), בקיוטו, (המאה ה־15), סגורים, מכונסים כלפי פנים, ומגדירים חלל ריק. חלל כזה משותף לפילוסופיית המזרח ולהעדפות המודרניזם במערב, לאדריכלות היפנית המסורתית והעכשווית כאחד, ולאדריכלות העכשווית במערב. אנדו משתמש בצורות גיאומטריות פשוטות ובקווים ישרים. בקומפוזיציות שלו יש איזון בין סימטריה לאסימטריה. האחרונה, אופיינית הן לחללים היפניים והן לאדריכלות המערבית המודרנית.

יש הרבה מן המשותף בין תכנון בית התה של אבי "דרך התה",סן נו ריקיו (Sen no Rikyu; 1591-1522), ובין החללים של אנדו. שני סוגי החלל צנועים, פשוטים, סגורים ומרוכזים, שקטים, רגועים וטהורים. בשניהם יש אותה סגירות חללית, תאורה עמומה, אותה התפיסה של אור בתוך חושך, והעולם הפנימי הוא מיקרוקוסמוס בפני עצמו. הנפחים הגיאומטריים של אנדו קושרים בו זמנית בין הנפחים הטהורים היפניים, הקשורים אל התרבות והמסורת ובין "אדריכלות הקופסה" הטהורה, הפלטונית, הרווחת במערב במאה העשרים. אנדו בוחר בזהירות את חומרי הבנייה והגימור בהתאם לכוונותיו. המבנים שלו עשויים לרוב בטון חשוף, ברוח אסתטיקת דרך התה, הוואבי, (wabi) המבטא שאיפה לפשטות, עם שימוש בסכמות צבעוניות מעומעמות, כמעט מונוכרומיות, בחומרים פשוטים וטבעיים, לא מעודנים, בעלי טקסטורה גסה במתכוון. אנדו מתמצת את העולם האסתטי הזה בשימוש שהוא עושה בבטון החשוף.

התערוכה מתמקדת בחמישה פרוייקטים ידועים של טדאו אנדו: כנסיית האור (Church of the Light; 1989-1988) באיבראקי שליד אוסאקה; הקפלה בהר רוקו (Chapel on Mount Rokko; 1986-1985) ליד קובה; המוזיאון ההיסטורי צ'יקאצו אסוקה (Chikatsu Asuka Historical Museum; 1994-1991) במחוז אוסאקה; גן האמנויות (Garden of Fine Arts;
1994-1993) בקיוטו; ומרכז המחקר פבריקה בנטון (Fabrica Benetton Research Centre Treviso; 1996-1993) שבטרוויסו באיטליה.

יש כאן התחברות אל הישן שהוא מעבר לזמן, ובמיטב אמנותו האדריכלית של טדאו אנדו, כשם שמתקיים כאן חיבור בין ישן וחדש, נסגר המעגל בין מזרח ומערב, מסורת וקידמה, עבר ועתיד.