ציורי הדיו מצוירים על גבי משי או נייר. את הדיו מכינים מתרכובת של פחם עץ אורן עם דבקים שונים. התמיסה מתקשה למקל דיו מלבני. לפני הציור האמן מכין תמיסת דיו חדשה על ידי שפשוף מקל הדיו באבן קסת עם מעט מים. הדיו מוכנה לשימוש כאשר הנוזל נראה אחיד. יש אמנים המשתמשים בדיו ישירות מאבן הקסת, אך רבים מעדיפים להעבירה לצלוחית פורצלן שבה מושגת שליטה מוחלטת בעובי הדיו ובגווניה.
המכחול עשוי קנה במבוק שבקצהו האחד נעוצה ציצית העשויה שערות עכבר או בעל חיים אחר. האמן מחזיק במכחול בקצהו העליון או באמצעו, בהתאם לאורך משיכת המכחול הרצויה. המכחול מוחזק בין האגודל לאצבע ולאמה, והקמיצה והזרת תומכות בו מאחור. בזמן הציור פרק היד אינו נתמך אלא נע בחופשיות לכל הכיוונים ויחד עם זאת יציב ובעל שליטה מלאה על כל תנועות המכחול.
טכניקת הציור בדיו (suiboku; "מים ודיו") פותחה בסין בתקופת טאנג (Tang; 907-618) ומשם הובאה ליפן. בתחילה חיקו האמנים היפנים את סגנון ציורי הדיו הסיניים האקדמיים, והם שמשו קנה מידה לשיפוט יכולתם האמנותית של הציירים. אמנם רק ציירים יפנים מעטים ביקרו בסין באותה תקופה, אך נופי סין הם שהתחבבו עליהם במיוחד: הרים מתנשאים, צוקים ומפלי מים. לציורי הנופים נוספו גם ציורים המתארים בעלי חיים, ציפורים, פרחים ועוד. החל מן המאה ה־12 החלו האמנים היפנים, כמו האמנים הסינים, לחתום את שמם על הציורים.
בתקופת סונג (Sung; 1279-960) ובתחילת תקופת מינג (Ming; 1644-1368) התפתחו בסין במיוחד סגנונות הציור במונו־כרום (בצבע אחד). ציורי הנופים המוצגים בתערוכה, פרי מכחולם של אמנים יפנים מן המאה ה־15 ועד המאה העשרים, הם דוגמה אופיינית להשתעבדותם לאידיאלים הסיניים של הציור בתקופות אלו, שבהן ניסו להגיע להרמוניה אקדמית בין הצורה לרוח הדברים. החזרה הנאמנה אל מסורת ציורי הנוף של תקופת סונג באה כאן לידי ביטוי בצירוף של משיכות מכחול עזות ושל נושא המדבר אל השכל ואל הרגש כאחד. למשל, נופים שנראה בהם משטח מים ומעליו בקתה בודדה, הרים אפופי ערפל ברקע, ומספר סלעים משרים מזיגה של רוגע אינטלקטואלי ושל סביבה רומנטית. זהו מקום שליו בנאות כפר המהווה מפלט מחיי היום יום, שם האדם נתפס כמי שמחפש את הטוהר הטבעי. המשטחים הריקים בציורים אלו מבטאים תחושה של בדידות שכה אופיינית לציורי תקופת סונג.
ציורי הנוף ריאליסטיים מאוד בזכות השימוש בפרופורציה בין ההרים, העצים והאדם. עם זאת, יש בהם אווירה דרמטית הנוצרת על ידי הערפל המשרה תחושה של גודל ומרחק ברוחב ובאורך. את הריאליזם בציור מדגישות עונות השנה המוסיפות למתואר בציורים את מימד הזמן.
סוג אחר של ציורי דיו שהובאו ליפן היו אלה של נזירי הזן, והם שלטו באמנות היפנית בעיקר במאה ה־14. ציורי הדיו היו אהודים על נזירי הזן, שלא היו ציירים מקצועיים, משום שהם אפשרו להמחיש את התהליך העשוי להוביל להארה רוחנית. מורי הזן ראו במהירות שבה יכול האמן להביע את חזונו במכחול ובדיו כאפשרות של הארת ברק הבאה לאחר ישיבה דמומה במדיטציה. הם טענו שאפשר למצוא את האמת אפילו בגילויי טבע טפלים לכאורה, כענף של עץ, פרח נושר, ואפילו גרגר חול. החיפוש אחר משמעות החיים בכל ריבוא הדברים חידד את הרגישות ואת כושר ההערכה של אמני הזן הסינים והיפנים לדורותיהם.
ציורי הדיו של נזירי הזן מבטאים אורח יצירה ספונטני לכאורה, והפשטות וצמצום האמצעים בם הוא אתגר שקשה לעמוד בפניו. ציורים אלו מנסים להביע את רוח הזן על ידי קווים מעטים ובחוסר זהירות מכוונת, אך למעשה הם תוצאה של אימון והתעמקות ממושכת. קווי דיו מעטים על רקע לבן רומזים על עולם ומלואו. החללים הריקים בציורים אלו ממלאים תפקיד חשוב לא פחות מן השטחים המצוירים, משום שהמתבונן נדרש להשלים בדמיונו את שהחסירו הקווים. בין הציורים הללו ניתן למצוא דיוקנים של נזירי זן מפורסמים, תיאורים של מוטיבים מפילוסופיית הזן, במבוק, סחלבים, ועוד. ציורים אחדים אף מצליחים לתאר על ידי כמה נתזים וכתמים של דיו נופים ערפיליים קסומים. שום אמן במאה העשרים לא הצליח ליצור הפשטה דומה לזו של יסודות הנוף המופיעים בכמה מהציורים האלה.
במאה ה־15 החלו הציירים היפנים לתאר גם נופים יפניים, אך המשיכו לעשות זאת בטכניקה ובסגנון של הציור הסיני. הדבר ניכר בציורי דיו של אמנים רבים מאסכולת קאנו (Kano). ראשיתה של אסכולה זו במאה ה־15 ואחריתה בתקופת טוקוגאווה (Tokugawa; 1868-1603) שבה היא זכתה להיות אסכולת הציור ה"רשמית". אמני אסכולת קאנו לא היו כוהנים או נזירים ולכן גם לא השתמשו בתכנים דתיים. מלבד מגילות מצוירות הם עסקו גם בקישוט פרגודים ודלתות הזזה בארמונות ובמבצרים המפוארים. מטבע הדברים ציוריהם דקורטיביים יותר ומסודרים בקומפוזיציות ברורות ומאוזנות. מאחר שהם נועדו לקישוט, הדבר חייב בהירות רבה יותר בביטוי הנושא המתואר מאשר עיסוק בדקויות רגשיות. לכן הציורים מרומזים יותר מציורי הנופים של תקופת סונג הסינית. אך את כולם מאפיינת היכולת לתאר במשיכות מכחול וכתמי דיו מועטים בגוונים אין ספור, עולם עשיר וצבעוני.
באוסף המוזיאון ציורי דיו במגוון סגנונות. את כולם מאפיינת היכולת להביע במשיכות מכחול וכתמי דיו מועטים בגוונים אין ספור, עולם עשיר וצבעוני.