קימונו

משמעה הרחב של המילה היפנית "קימונו" הוא לבוש, אך בדרך כלל מכנים בשם זה את הגלימה היפנית הלאומית המסורתית המיוחדת, דמוית ה־T, בעלת השרוולים המלבניים הנכרכת סביב הגוף. בקימונו משתמשים גברים ונשים כאחד והוא עשוי מרצועות בד אנכיות שתפורות זו לזו. הקימונו נקשר בעזרת אבנט (obi) באזור המותניים. השימוש במילה קימונו בא בעיקר להבדיל את הגלימה היפנית המסורתית מן הבגד המערבי (yofuku). המקטורן הקצר (haori) שלובשים על הקימונו והגלימה התחתונה שלובשים מתחת (juban) אינם נכללים במונח זה. מקור הקימונו ב־kosode (מילולית: שרוולים קטנים, משום שפתח השרוול היה תפור ואפשר מעבר כף היד בלבד), גלימה שלבשו בני המעמד העליון מתחת לאדרת או למספר אדרות עליונות, מתקופת נארה לערך
(784-710) ואילך. במאה ה־16 בערך החלו בעיקר בני המעמד הנמוך ללבוש גלימה זו כלבוש עליון יום יומי. יש להניח כי בגלל נוחותה החלו הסמוראים ללבוש אותה באירועים לא רשמיים, וכך אימץ המעמד העליון לבוש שהיה מקובל על בני המעמד הנמוך. אבל היה הבדל בין ה־kosode שלבשו בני המעמדות השונים. המעמדות העליונים העדיפו ללבוש kosode שהקישוט שלו נוצר תוך כדי אריגה או על ידי רקמה, רצוי שיהיה מיובא מסין. לבוש זה נחשב מפואר יותר מלבוש בו הקישוט נוצר על ידי צביעה לאחר האריגה שלבשו פשוטי העם, כגון בהדפסת סטנסיל (katazome) או בשיטת קשירה וטבילה (shibori) של האריג בצבע. מן המאה ה־16 ואילך לא השתנתה צורתו הבסיסית של ה־kosode, למעט שינויים באורכו או בשיטות העיטור. רק במאה ה־18 החלו לכנות את ה־kosode במונח הכללי קימונו.

הגידול במספר הסוחרים העשירים שנמנו עם בני המעמד הנמוך, בערים הגדולות בתקופת אדו (1868-1603) תרם לפריחה של אומנים שעסקו בעיצוב ובעיטור קימונו ובסחר בו. נשות רובעי השעשועים ושחקני הקאבוקי, במחיצתם בילו בעלי הממון, היו מקור לחיקוי בתחום האופנה ולפיתוח סגנונות עיצוב חדשים. האומנים ציירו במכחול או רקמו על בגדי המשי כאילו היו קנבס ציור, ועיצוביהם הובילו להתפתחות הטעם היפני הטהור. ההשראה לעיטור הקימונו מאז ומעולם היה הטבע וחילופי העונות. עד היום ורוד בהיר מסמל את פריחת הדובדבן, ירוק עדין וכחולים בהירים מסמלים את האביב, עלי אדר וקשת רחבה של אדומים חזקים וחומים מסמלים את הסתיו, עיטורים של עגורים וצבים הם סמל למזל טוב בנישואין, עץ אורן הוא אות לשנה חדשה וכו'. סגנון עיטור הקימונו בתקופת אדו היה חופשי מן הדיגום החוזר ונשנה שנעשה בעת אריגה או בהדפסת סטנסיל. הדבר הוביל במאה ה־17 לפיתוח שיטת ציור וצביעה חדשה על ידי אטימת אזורים שונים בעיסה מעמילן אורז או פולי סויה לשם תיחום גבולות התפשטות הצבע. במאה ה־17 הוחלף האבנט הצר בעזרתו נקשר הקימונו של הנשים באבנט רחב וקשיח יותר המלופף ונקשר מתחת לחזה. במאה ה־18 החלו האומנים להתמקד גם בעיצוב האבנט. הקימונו והאבנט הפכו כה אלגנטיים, מפוארים ויקרי ערך עד שרק סוחרים עשירים ואצילים־פיאודלים יכלו להרשות לעצמם לרכוש אותם לנשותיהם או לפילגשיהם. מחיר הקימונו הרקיע שחקים, עד שבשנים 1683, 1689, ו־1721 הטיל הממשל איסורים על ההוצאה הכספית המוגזמת. סנקציות דומות הוטלו גם על לבישת קימונו גברי שהיה עשוי ממשי מבהיק. הדבר הותר רק לבני מעמד האצולה. על פשוטי העם היה ללבוש קימונו עשוי סיבי לכש (רפיה), פשתן או כותנה. עשירי הערים עקפו את האיסור ולבשו קימונו פשוט למראית עין אך הבטנה הפנימית שלו הייתה עשויה משי מעוטר ומהודר. האיסור לא נאכף באופן מוחלט, ובראשית המאה ה־19 היה הקימונו ממשי בגד מקובל כלבושם של עירונים עשירים. בתקופת מייג'י (Meiji; 1912-1868) החלו גברים רבים ללבוש בגדים מערביים והקימונו שימש רק באירועים רשמיים או בזמן מנוחה בבית. משנת 1870 נדרשו גברים שעבדו כפקידי ממשל ללבוש חליפות מערביות. חוקים דומים חוקקו בנוגע ללבוש גם בחצר הקיסרית, לגברים (1872) ולנשים (1886). אך רק בתחילת תקופת שווה (Showa; 1989-1926) הפך סגנון הלבוש המערבי פופולרי בקרב הנשים והיום רוב הנשים לובשות קימונו רק לאירועים טקסיים או כאשר הן עוסקות באומנויות מסורתיות. ילדים, גברים ונשים לובשים לעתים קימונו בראש השנה, בחגי הילדים בגילאי שלוש, חמש ושבע (shichigosan) ביום הבוגרים (gempuku), בסיום הלימודים או בחתונה. עד לסוף מלחמת העולם השנייה לבשו רוב הנשים היפניות קימונו. בגדים מערביים נלבשו בעיקר על ידי המעמדות העליונים או על ידי עשירי יפן. בימינו, בגלל מחירו הגבוה של הקימונו, לובשים אותו באירועים מיוחדים, כגון: קבלות פנים רשמיות, טקסי לידה, חתונות, הלוויות, חגיגות ראש השנה וטקסי תה.

הקימונו הטקסי לגברים עשוי משי שחור (habutae) והעיטור היחידי עליו הוא סמל המשפחה המודפס בצבע לבן על גב הבגד, משני הצדדים בחזית ועל כל שרוול. קימונו זה וכל גלימה אחרת הנושאת את סמל המשפחה נקראים montsuki. מעל הקימונו הגבר לובש מקטורן קצר (haori) ומכנס־חצאית עם קפלים
(hakama). באירועים רשמיים פחות הגברים לובשים קימונו ומקטורן עשויים צמר. בקיץ, הם לובשים קימונו קל מכותנה
(yukata) ובבית מכנס פשתן המגיע עד הברכיים וגלימה עליונה
(jimbei). בחורף הגברים לובשים בבית מעל הקימונו גלימת כותנה מרופדת המעוטרת בדרך כלל בפסים (tanzen). הקימונו לנשים מתאים למעמדן, לגילן ולעונה שהוא נלבש. יש כמה סוגי קימונו רשמיים לחתונה, לאירועים חגיגיים או לימי אבל. תלבושת החתונה יפה במיוחד, והיא כוללת גלימה עליונה חיצונית ארוכה (uchikake) שאינה נקשרת באבנט, בדרך כלל בצבע לבן או אדום. לעתים הגלימה החיצונית מעוטרת ברקמה צבעונית שנושאיה הם סמלי מזל, כמו עגור וצב. מתחת לגלימה החיצונית הכלה לובשת שתי שכבות של גלימה לבנה (kakeshita). על ראשה היא חובשת כובע, tsuno kakushi (כסוי הקרניים); הקימונו לאירועים חגיגיים עשוי משי שחור (chirimen) והוא נקרא edozuma או tomesode. קימונו זה נושא את סמל המשפחה ועיטור בחזית הבגד ובשוליו. נשים לא נשואות לובשות קימונו שאורך שרווליו מגיע עד למטר
(furisode), שכולו מעוטר בדיגום שבדרך כלל נע באלכסון מהכתפיים ועד שולי הבגד. האבנט שסובב את הבגד מקופל לשניים (maruobi); בטקסי לוויה הנשים לובשות קימונו שחור ועליו סמל המשפחה ומתחתיו גלימה לבנה. האבנט הקושר את הקימונו והאביזרים האחרים אף הם בצבע שחור. הקימונו יכול להיות לא מרופד (hitoe) או מרופד (awase) למשל בכותנה (wataire). קימונו ללא ריפוד לובשים מחודש יוני עד חודש ספטמבר; לבוש יום יומי לא רשמי הוא גלימת הכותנה הקלה (yukata) מעוטרת בהדפסת סטנסיל. ברחוב או באירועים רשמיים לובשים קימונו עשוי משי או פשתן עדין (jofu). קימונו מרופד נלבש מאוקטובר עד מאי בדרך כלל הוא עשוי משי וצמר. היום משתמשים גם בחומרים סינתטיים לקימונו המרופד והלא מרופד, וקימונו מצמר נלבש בדרך כלל בחורף. קימונו עשוי כותנה מרופדת נועד לאמצע החורף ונלבש רק בבית.

הקימונו, הוא ללא ספק בגד שאינו קל ללבוש. לדוגמא, אישה לובשת את הקימונו על פי הסדר הבא: טאבי (גרביים לבנים שהבוהן מופרדת בהם משאר האצבעות) וקבקבי עץ (zori); חצאית תחתונה שעליה לובשים גלימה תחתונה; קימונו תחתון
(nagajuban) הנקשר בחזקה עם חגורה רחבה (datemaki). לגלימה זו צווארון (han'eri) לבן גבוה בדרך כלל שבולט כ־2 סמ' מתחת לצווארון של הקימונו החיצוני. הקימונו החיצוני מותאם לגוף וכל תפריו ישרים: האורך מותאם על ידי קיפול הבד העודף סביב המותניים. הבד לקימונו של אישה ארוך ב־20 סמ' מגובהה. כאשר היא לובשת את הקימונו, יתרת הבד (ohashori) מקופלת תחת האבנט וקיפול ברוחב 5-4 סמ' נותר בולט מתחת לקשירת האבנט. חלק מן השרוול מתחת לבית השחי נותר לא תפור. גם הקימונו לגבר ארוך מגובה הגבר שילבש אותו, אך עודף הבד מקופל ונתפר באזור המותניים תחת האבנט ויתרת הבד אינה בולטת מתחתיו. בקימונו של גבר השרוול תפור כולו תחת הזרוע. בקימונו של ילדים מקופל עודף הבד ותפור באזור הכתפיים והמותניים. את התפרים אפשר להתיר כאשר הילד גדל. בחזית הבגד, הצד הקדמי השמאלי נכרך מעל הצד הקדמי הימני (ההפך נעשה רק כאשר מלבישים גופת מת לקבורה) והכול נקשר בחגורה. לבסוף האבנט העליון נשרך מאחור. לקימונו נלווים אביזרים נוספים, כגון מניפה ותיק בעל פתח מכווץ. בכל האביזרים משתמשים על פי כללים מוכתבים. לבישת הקימונו וקשירתו באבנט היא מסורת שהועברה מאם לבת אך מכיוון שהיום נשים ממעטות ללבוש אותו, יש הפונות לבתי ספר מיוחדים כדי ללמוד איך ללבוש קימונו כהלכה. בניגוד לשינויי האופנה שמאפיינים את הבגדים המערביים, הקימונו לא השתנה רבות מן המאה ה־19 בצורה ובעיטור. לכן נשים בימינו יכולות ללבוש את הקימונו של אימן או סבתן מבלי שירגישו שהן אינן אופנתיות.

רוב היפנים היום אינם לובשים קימונו אך הוא ממשיך להיחשב ליצירת אמנות. אף על פי שהטקסטיל מיוצר בצורה תעשייתית, אמני יפן ממשיכים לשמר את המסורת של הכנת הבגד מחומרים טבעיים ועיטורם בצבעים טבעיים המופקים מצמחים ומינרלים. אמני הקימונו המודרניים ממשיכים להמציא עיצובים חדשים למוטיבים המסורתיים ומשמרים את נשמתה של יפן.