מו - הירויוקי אוקי
הירויוקי אוקי (Hiroyoki Oki) נולד בטוקיו בשנת 1964. עוד בימי לימודיו בחוג לארכיטקטורה באוניברסיטת טוקיו החל ליצור סרטי וידיאו שנתנו ביטוי מוחשי לרעיונותיו האדריכליים המופשטים. אוקי הוכר מיד כאמן מבטיח וזכה בפרסים שונים על יצירותיו. הוא למד קולנוע ב־Image Forum Institute בטוקיו, אך העניין שלו באדריכלות הוסיף להיות חלק משלים בעבודתו. לדעתו, אדריכלות וקולנוע הם שתי דרכים לבטא את המרחב החברתי ואת ההתנסות החווייתית בו.
אוקי מצלם את עבודותיו ביפן ומחוצה לה. הוא מתחיל לצלם לאחר תכנון הסרט, אך תוך כדי עבודה הוא מתעלם לגמרי מן התכנית ויוצר את העבודה בספונטניות ובטבעיות. אוקי משתמש במצלמה נישאת ומנסה לחשוף בעבודותיו את מקצב החיים. הסגנון האמנותי שלו נע בין תעודה לאשליה.
עלילת סרטיו אינה מתקדמת כפי שהקהל מצפה לה, אלא העבר, ההווה והעתיד משמשים בערבוביה כחלל־זמן "חי". הדימויים נראים מתפוגגים זה לתוך זה בעוד האמן בוחן אותם מבעד לרבדים שונים של הקיום הבודקים את היחסים בין האדם לסביבה. הוא עושה זאת על ידי קישור בין אנשים שפגש במקרה ובין אירועים שהתרחשו באותה עת.
בסרט הוידיאו מו (MU 623 MX, 2005-2003), שהוסרט באתרים שונים בטוקיו, קאגאווה ובסין, יצר אוקי תערובת של מרחב וזמן: דימויים שונים מחיי היומיום נעים בשקיפות במישורים שונים של המרחב. אוקי מגדיר את עצמו כאדריכל: "האדריכלות שמעניינת אותי היא ביטוי כולל החובק את חיי האדם ואת היחס בינו לבין הסביבה. בסרט זה אני מטפל בכל הדברים האלה - האנשים, החפצים והזמן. גישה זו דומה מאוד למחשבה האדריכלית."
הכינוי "מו" משמעו "אין" המעיד על ריקון השכל מתודעה המודעת לעצמה, תהליך המוביל להארה הבודהיסטית. בתהליך זה של ריקון התודעה הספקולטיבית, אין דבר האובד מן העולם, פרט לתפיסות המטפיזיות אודותיו. מה שנשאר הוא ראייה צלולה של הדברים ללא הגדרות ברורות ונבחנות שהשכל יוצר. באמצעות מרקם הדימויים השזורים זה בזה, סבך החיים שהכול בהם קשור בכול, אוקי מצליח לבטא רעיון זה.
אוקי הציג עבודות וידיאו־ארט בפסטיבלים של סרטים רבים, כגון ברוטרדם, ובסנדאנס, והציג במוזיאונים שונים בארצות הברית, שבדיה, גרמניה, צרפת, שוויץ, קנדה ועוד. עבודה אחת (נא־מו) אף צילם בישראל, ברשות הפלסטינאית, טורקיה, נפאל, טיבט ויפן.
תודות:
יצירת הווידיאו מוצגת באדיבות מר אוראנו מוטסומי והאמן.
מאחורי הקלעים - קן איקדה
קן איקדה (Ken Ikeda; נולד 1964) הוא אמן וידאו ומלחין יפני. ביצירת הוידיאו שלו מאחורי הקלעים שילב לחנים שחיבר ויש בה דגימה של כמאה פסי־קול של סרטים ישנים שיצרו בימאים בימאים יפנים ידועים לפני מלחמת העולם השנייה ואחריה כגון, יאסוג'ירו אוזו (Yasujiro Ozu; 1903-1963), מיזוגוצ'י קנג'י (Mizoguchi Kenji), שימיזו הירושי (Shimizu Hiroshi), נארוסה מיקיאו
(Naruse Mikio) ויוזו קאוואשימה (Kawashima Yuzo). איקדה מביא גם קטעים ויזואליים קצרים מתוך אותם סרטים שבהם נראית דמות או חלק ממנה, נעים באיטיות מצד לצד על פני המסך. המסך נראה גרעיני והתמונה אינה ממוקדת. צבע הרקע הכחלחל משרה תחושת בדידות. לדברי איקדה "סרט הווידאו מאחורי הקלעים הוא יצירה העוסקת בחלל שבין הגלוי לנסתר".
תפיסה אסתטית זו מזכירה את הפילוסופיה של התיאורטיקן ומייסד תיאטרון הנו (Noh) זאמי מוטוקיו (Zeami Motokyo; בערך
1443-1363). זאמי הוא מבין האסתטיקנים הראשונים שמתארים את ה"מא" (ma; החלל הנמצא בין הדברים), כערך אסתטי באמנות היפנית. בחיבורו "מראת הפרח" (Kakyo) משנת 1424, בו מתוארים עקרונות המשחק, כותב זאמי את הדברים הבאים, שעשויים להסביר גם את יצירתו של אמן עכשווי כקן איקדה: "לעתים הצופים אומרים שהרגעים שבהם 'אין תנועה' הם המהנים ביותר. זוהי אמנות שהאמן שומר בה על סוד. התנועות השונות הן אמנות המבוצעת על ידי הגוף. רגעים שבהם 'אין תנועה' מתרחשים ביניהם (hima). כאשר בודקים מדוע רגעים אלה מהנים, נמצא כי הדבר תלוי בכוחו הנפשי של השחקן התופס את תשומת הלב (של הקהל) ללא הפסקה [...]. תחושה זו של הכוח הפנימי של השחקן, המתגלה בצורה מעודנת, גורמת הנאה. אך, אין זה רצוי שכוח זה יהיה נגלה לעין. אם הוא נגלה לקהל, הוא הופך להיות תנועה ולא 'אין תנועה'. התנועות שבאות לפני ואחרי הפסקות של 'אין תנועה', חייבות להיות מקושרות על ידי מצב של אינות־האני (mu-shin), שבו האמן מצליח להסתיר אפילו מעצמו את כוונותיו." גם לדעת איקדה, "האזור האפור, שבין שחור ולבן, הוא למעשה המקום בו נמצאת היצירה האמיתית".
לדעת איקדה, הצלילים אינם רק מוזיקת ליווי לסרט. המוזיקה היא הכוח המניע של הדימויים בעבודתו. כדי לחדד חוויה זו הוא מוותר במכוון על התפתחות עלילתית. כמו ביצירות נו קלאסיות, שבהן לא מוצגת כל העלילה והשחקנים נעים באיטיות, הוויתור על נרטיביות אצל איקדה והשימוש בתנועה מינימאלית מותירים חלל כמעט ריק. חלל זה נועד לעורר אצל הצופה חוויה או זיכרון, שבעזרתם הוא טווה בעצמו את סיפור העלילה. חוויה פרטית זו משתנה מאדם לאדם ואף עשויה להשתנות אצל אותו אדם עצמו במועדים שונים. בכך האקטיביות של הצופה חיונית להנאתו מן היצירה. האיפוק והמינימליזם הם מרכיבים חיוניים באסתטיקת ה'מא' היפנית המסורתית, שמטרתה בין השאר היא לגרום חוויה מכוננת אצל הצופה, ההופך במידת מה ליוצר בעצמו.
איקדה עוסק גם בהלחנת מוזיקה ליצירות אמנות של יוצרים אחרים, בהם האמנית היפנית העכשווית מאריקו מורי (Mariko Mori). איקדה הציג את עבודותיו ביפן, גרמניה, אנגליה, איטליה, דרום קוריאה, אוסטרליה ועוד.
תודות:
יצירת הווידיאו מוצגת באדיבות מר אוראנו מוטסומי מגלריית SCAI THE
BATHOUSE, טוקיו.