שנת 1959 הגיעו סם (ז"ל) ובטי דובינר לראשונה ליפן. הם הוקסמו מן התרבות והאמנות היפנית וביקרו במוזיאונים ובגלריות רבים. אך אמן אחד משך את תשומת ליבו של סם במיוחד. היה זה יוסה נו בוסון (Yosa no Buson; 1784-1716), שהשתייך לאסכולת הנאנגה (Nanga; ציורים דרומיים) שהושפעה מסגנון הציור הסיני הדרומי. הוא החל לחפש אחר ציורים של האמן על מנת לרוכשם אך כאלו לא היו בנמצא.
בשנת 1961 שבו סם ובטי דובינר ליפן בהזמנת העיתון יומיאורי שימבון (Yomiuri Shimbun) כדי לערוך שם תערוכה של אוסף האמנות האפריקאית שברשותם. באותו ביקור התקשר עם סם מר אוצ'ינו (Uchino) שהיה מנהל גלריית הייסאנדו (Heisando), אחת הגלריות הידועות בטוקיו, בנוגע ליצירות אמנות הדומות באופיין לסגנונו של האמן יוסה נו בוסון שברשותו. היו אלו רישומים בדיו ובצבע קל על נייר שהיו נתונים בשתיים עשרה מגילות שהונחו בקופסת עץ מתאימה. בכל מגילה היו כשבעה עד שמונה רישומים, שאורכו של כל אחד מהם כשמונים סנטימטרים. האוסף המקורי כלל תשעים ושישה רישומים בהם תיאר האמן בצורה נפלאה וייחודית נושאים הקשורים במחזור עונות השנה, בטקסים ואירועים דתיים או חילוניים, ציבוריים או פרטיים שהתקיימו בכל אחד מן החודשים על פי לוח השנה הירחי. כשהיצירות הוצעו לסם לרכישה מר אוצ'ינו לא ידע מה פשרן והאם אכן מדובר ביצירות מקוריות של יוסה נו בוסון או של אחד מתלמידיו. מכתביו של סם דובינר עולה כי מספר חוקרים של אמנות יפנית החלו לחקור את מקורם של הציורים. באותה עת הם הגיעו למסקנה שייתכן ומדובר בציורים של יוסה נו בוסון עצמו, שצוירו בחמשת השנים האחרונות לחייו. התיאור מלא ההומור, החמימות בה מתוארות הדמויות והיכולת לתאר דמות על מאפייניה השונים במשיכות מכחול מועטות אכן מאפיינות את עבודותיו המאוחרות של בוסון. על כל תמונה מופיע החותם "שונסיי" ועל גבי תמונות אחדות מופיעה החתימה "בוסון".
קיימות שתי דרכים לוודא באם אכן מדובר בציורים מקוריים של יוסה נו בוסון. הגישה הראשונה, הנהוגה בעיקר ביפן, דוגלת בבדיקה מעמיקה של החותם והחתימה המופיעים על הציור. הגישה השנייה היא על פי בחינת סגנון הציור והיא נהוגה בעיקר באירופה ובארה"ב. בניסיון לבדוק באם הציורים הם אכן של יוסה נו בוסון שולבו שתי הגישות. ראשית נבדק אם החותמים המופיעים על הציורים תואמים בצורתם את החותמים שבוסון השתמש בהם בחייו ואם כתב היד שבחתימות תואם את זה של האמן. רק בשלב השני נבחן סגנון הציור.
לאחר בדיקה נמצא כי החותמים וסגנון כתב היד של החתימות אינם זהים לאלו של בוסון. אמנם בשנות ה־70 של המאה ה־18 בוסון חתם על עבודותיו בעיקר בשם שונסיי (Shunsei; כוכב האביב). ייתכן שבגלל אופיין הקריקטוריסטי של התמונות אספנים ומוזיאונים יפנים לא רצו לרוכשן באותה עת.
יוסה נו בוסון נולד למשפחת טאניגוצ'י (Taniguchi) שהייתה משפחה של בעלי קרקעות עשירה מכפר קאמה (Kama) שליד אוסקה. בגיל 20 לערך עזב את ביתו ונסע לאדו (Edo; היום טוקיו). באדו למד שירת הייקו (Haiku; שיר קצר בעל 17 הברות בלבד) ושירה סינית ובמשך חמש שנים השתייך לחוג משוררי הייקו. בוסון שהיה גם צייר, הצטיין בהסתכלות חדה ובחוש הומור וכאשר עבר לגור זמן מה ביוקי (Yuki), צפונית לאדו, עסק בציור וחיבר שירי הייקו. בוסון גם ביקר במחוזות שבצפון מזרח יפן בעקבות יומן המסע הפואטי "השביל הצר לפנים הארץ" (Oku no Hosomichi, 1689) של משורר ההייקו מטסאו באשו (Matsuo Basho; 1694-1644). ידועים כתריסר ציורים שלו מתקופה זו אשר חלקם לא חתומים ועל גבי חלקם חתם "שיקאן" (Shikan; ילד סין) או "נאניווה שימיי" (Naniwa Shimei). מאחר ונאניווה הוא שמו העתיק של האזור בו נמצאת אוסקה השם מצביע על מקום הולדתו של בוסון.
בשלהי שנות ה־50 של המאה ה־18, לאחר תקופת נדודים ארוכה, בוסון עבר לגור בקיוטו. גם שם היה פעיל בחוגי שירת הייקו והיה מבולטי הציירים בסגנון הבונג'ינגה (Bunjinga; ציורי משכילים) שמקורו בסין. בשנת 1754 עבר להתגורר במנזר הזן קנשוג'י
(Kenshoji) בכפר מיאזו (Miyazu) שבמחוז יוסה (Yosa) בו נולדה אימו, ומכאן שמו. ציורים רבים שלו נשמרו בעיקר משנות ה־60 של המאה ה־18 בהם הגיע לשכלול מושלם של סגנונו. בשנות ה־70 של המאה ה־18 בוסון חתם על עבודותיו בעיקר בשם שונסיי
(Shunsei; כוכב האביב). בשנת 1775 הוא הקים חוג שירה שנקרא באשו־אן (Basho-an; הבקתה של באשו) וגם המוניטין שלו כצייר יצא לפניו. ציוריו עסקו בנושאים מקומיים וסיניים ובעיקר בנופים בסגנון הבונג'ינגה. ציוריו הפיגורטיביים הראשונים הושפעו מציורים סיניים ובעיקר מן הסגנון האקדמי של תקופת מינג (Ming; 1644-1368) של אסכולת צ'ה (Che), סגנון שאומץ ביפן גם על ידי ציירי אסכולת קאנו והיה נפוץ מאוד במאה ה־18. בציורים אלו באים לידי ביטוי האידיאלים הסיניים. למשל, נופים שנראים בהם הרים אפופי ערפל ברקע מים ובקתה בודדה שמשרים מזיגה של רוגע אינטלקטואלי ושל סביבה רומנטית. נופים אלו הם מקום המהווה מפלט מחיי היום יום. ציוריו בסגנון זה הם ריאליסטיים מאוד בזכות השימוש בפרופורציה בין המרכיבים השונים בטבע. לעומת זאת הציורים הפיגורטיביים שלו כגון אלו המוצגים בתערוכה מאפיינים את סגנונו המאוחר. הם עשויים בסגנונו הספונטאני והחושני עם משיכות מכחול חופשיות שכה אופייני לציורי ההייגה (Haiga; ציורי־שירים) שאהב. בציורים אלו ניכרת גם השפעת הסגנון של הציור היפני הנרטיבי. אין בהם עוד את האיכות הנוקשה והמדויקת של ציוריו המוקדמים בסגנון הסיני הפורמלי. אמנם התיאור הנטורליסטי של הבגדים מקורו עדיין בסגנון הבונג'ינגה אך עבודת מכחול בקו חופשי, מהיר ובטוח האופיינית לו אינה תמיד על פי המוסכמות הסיניות.
כמו ציוריהם של נזירי זן מבטאות יצירותיו המאוחרות אורח יצירה ספונטאני לכאורה, והפשטות וצמצום האמצעים בהן הוא אתגר שקשה לעמוד בפניו. רוח הזן באה לידי ביטוי בעבודותיו על ידי קוים ומשיכות מכחול מועטות ובחוסר זהירות מכוונת, אך למעשה הם תוצאה של אימון והתעמקות ממושכת. תיאור הדמויות, לעיתים במינימום של קווים שמשתנים כשהם מתעקלים או כאשר מתוארת תנועת הגוף נובע מהתבוננות ולא מלימוד או מטכניקה. כצייר הייתה לבוסון ראייה ויזואלית מפותחת מאוד, ובציוריו המינימליסטיים יש הקבלה לשירי ההייקו שכתב. רבים משיריו מהווים תמונות יפות כשלעצמם.
כאמור, לצד ציורי נופים בוסון תיאר גם אנשים פרטיים העוסקים במלאכות שונות או נוודים. אין ספק כי נקודת המבט של בוסון הייתה הומניסטית והנושאים שתיאר מעידים על החיבה שרחש לבני אדם. הוא אמנם לא התכוון מלכתחילה ליצור סדרה של יצירות הומוריסטיות אך היא משקפת את המרכיב הקומי המצוי בסצנות יומיומיות בחיי האדם. בוסון היה פתוח לרשמי העולם שמסביבו וכמו ששירים רבים שלו מתייחסים לאותו נושא הוא יכל לשוב ולצייר אותו נושא שוב ושוב.
יוסה נו בוסון ומטסאו באשו (Matsuo Basho; 1694-1644) נחשבים על ידי מומחים יפנים ל"שני עמודי התווך של שירת ההייקו". בוסון נפטר ב־17 בינואר 1784 ותלמידו הידוע ביותר הוא הצייר מאטסומורה גושון (Matsumura Goshun; 1811-1752) שייסד את אסכולת שיג'ו (Shijo).
תודות:
התערוכה מוצגת באדיבות גב' בטי דובינר.