השנה חוגגת יפן ארבע מאות שנה לראשיתה של תקופת אדו (Edo). בשנת 1603 עלתה לשלטון, לאחר שנים ארוכות של מלחמות אזרחים עקובות מדם, שושלת טוקוגאווה (Tokugawa), שמצביאיה הצבאיים הנהיגו את יפן עד שנת 1868. בתקופה זו עבר הממשל לאדו (היום טוקיו), שהתפתחה בראשית המאה ה־17 מכפר לאחת הערים הגדולות בעולם, ולה כמיליון תושבים. בתקופת אדו שרר ביפן שקט מדיני ושגשוג כלכלי, והארץ הייתה מנותקת כמעט לגמרי מן העולם המערבי ליותר ממאתיים שנה, עד לבואו של הצי האמריקני לחופי יפן בשנת 1854.
כדי לשמור על הסדר הפוליטי והחברתי הונהגה במדינה חלוקה למעמדות, שהפרידה בין המעמד השליט (סמוראים) ובין המעמדות הנמוכים (איכרים, בעלי מלאכה וסוחרים). המעמד החברתי עבר בירושה ונאסר לעבור ממעמד למעמד. בזכות השלום והיציבות הפוליטית נהפכו במהלך הזמן מקצת הסמוראים, למובטלים והאצולה המסורתית איבדה מעוצמתה הכלכלית. הסוחרים, בעלי המלאכה והפועלים שהתיישבו בערים הגדולות נהפכו ל"אנשי העיר" (chonin). השלטון הפאודלי השמרני והנוקשה הטיל על הסוחרים איסורים שונים, למשל, נאסר עליהם ללבוש בגדי משי צבעוניים ולבנות בתים מפוארים. אך האיסורים השונים שהוטלו עליהם כדי לשמור על ההיררכיה המעמדית לא מנעו את שגשוגם. תחושת הביטחון שהביאו השלום והיציבות האלה סייעה לפיתוח המסחר ולחיזוק מעמד הסוחרים. ההשכלה, שהייתה בעבר נחלתם של בני המעמדות הגבוהים, התפשטה בתקופת אדו בקרב השכבות הנמוכות.
התעשרותם של הסוחרים הובילה להתפתחותה של תרבות עירונית מיוחדת ולטעם אמנותי חדש: "אוקיו" (ukiyo), "העולם הצף". במקור, "אוקיו" הוא מונח בודהיסטי המתאר את העולם כמקום ארעי ומלא סבל, אך בראשית תקופת אדו זכה המונח הזה למשמעות מחודשת והיא: העולם הרגעי של האושר ושל ההנאה החולפים כדלעת הצפה על גלי הים. "העולם הצף" היה מעין אשליה שביטאה את החיים חסרי הדאגה של הבורגנים החדשים האופנתיים, המעודנים והמתוחכמים. לראשונה בתולדות יפן הכתיבו בני המעמד הנמוך סגנון תרבותי.
האמנות שתיארה את העולם החדש כונתה "אוקיו־א" (ukiyo-e) - "תמונות מן העולם הצף". אמנות זו שיקפה את עולם התענוגות של תושבי העיר שעמדו לרשותם האמצעים הכספיים לחיי מותרות וזמן פנוי לשעשועים. בהתחלה הושפעו ציורי האוקיו־א מסגנון הציור הקלאסי של אסכולת קאנו (kano). מגילות מצוירות ומסכים מתקפלים צוירו על רקע עשוי עלי זהב. נושאי התמונות היו רובעי השעשועים והאנשים המבלים בהם, שחקני קאבוקי ותיאטראות קאבוקי, קורטיזנות וגיישות, בתי תה, לוחמי סומו, נופיה של יפן והערים הגדולות, ובהן העיר אדו, ועוד. בשלהי תקופת אדו הייתה אמנות זו לתרבות של יפן כולה. עבודתם של האמנים, שבדרך כלל לא הייתה פוליטית, הייתה נתונה לצנזורה מחמירה של פקידי הממשל הצבאי.
בתקופת אדו התפתחה טכניקת הדפסי העץ, אשר בזכותה היה אפשר להפיץ את יצירות האמנות בעותקים רבים, משום שמגלופה אחת ניתן להדפיס עותקים אין ספור. תחילה הופיע הספר המאויר
(ehon) ובו הדפסי עץ בשחור לבן או בצביעה ידנית ולאחר מכן על ידי הדפסת כל צבע מלוח נפרד. זו הייתה אמנות של המעמד הבינוני וטבעי היה שאמני האוקיו־א אימצו להם כנושא את רובעי השעשועים של הערים הגדולות כי במקומות בידור אלו יכלו אנשי העיר לבטא את הצלחתם הכלכלית. שלא כאמנות היפנית המסורתית, שנועדה לאריסטוקרטיה, הדפסי העץ היו מוצר שגם פשוטי העם יכלו לרכוש אותו.
הקמתם של רובעי שעשועים כה רבים בתקופת אדו הייתה תופעה מיוחדת. להקמתם של רובעים אלה, לפחות בעיר אדו תרמה, בין השאר, התקנה שהתקין השוגון השלישי לבית טוקוגאווה, איימיצו
(Iemitsu) בשנת 1635, שעל פיה חייב כל אציל פאודלי (daimyo), לבלות מחצית השנה באדו ב"תורנות לשירות האדון" (sankin kotai). האצילים הגיעו לאדו מלווים במאות חיילים, כפי שניתן לראות למשל בהדפס תהלוכת הדאימיו של קייסאי אייסן (Keisai Eisen) .
האמנים תיארו את התנהלות החיים ברובעי השעשועים, הגברים שבילו בם, בהם סוחרים עשירים, אצילים פאודלים, סמוראים ולעיתים אפילו נזירים אף על פי שנאסר עליהם לבלות שם ובילוי מעין זה גם נחשב כלא יאה למעמדם. כל מי שלקחו חלק בעסקי השעשועים, הקורטיזנות והשחקנים, לא נמנו עם אחד המעמדות החברתיים, אלא נחשבו ל"לא אנשים" (hinin), או מנודים. ובכל זאת, ז'אנר האוקיו־א, שעסק בתיאור "נשים יפות" (bijin-ga) והיטיב לתאר את הקורטיזנות התמירות והמהודרות, הציג אותן כאילו היו אידיאל הנשיות. למשל, בציור קורטיזנה עומדת של האמן אנדו קאיגטסודו (Ando Kaigetsudo).
הקמתם של רובעי השעשועים קשורה גם להתפתחות תיאטרון הקאבוקי (Kabuki) במאה ה־17. למרבה האירוניה, הקאבוקי, המזוהה בימינו כתיאטרון שבו כל השחקנים הם גברים, החל במופעים של נשים, שמילאו בין השאר תפקידים של גברים. נערות שעשועים אלו ניצלו את הבמה להצגת חמודותיהן ובסוף ההצגה הן היו מוכרות את גופן. בשנת 1629, כאשר החלו מריבות בין לקוחות על חסדיהן של השחקניות אשר הפריעו את הסדר הציבורי, אסר השוגון על נשים להופיע על הבמה. את מקומן של הנשים תפסו נערים צעירים יפי תואר ששיחקו גם בתפקידי נשים. שוב שימש המשחק אמצעי ארוטי להבלטת המשיכה המינית, וההצגות נאסרו על ידי השלטונות בשנת 1652. כמו כן, נאסר להציג ריקודים ארוטיים מעל הבמה. מעתה הורשו גברים מבוגרים בלבד לשחק בתיאטרון הקאבוקי והם החלו להופיע גם בתפקידי נשים (onna-gata). השחקנים ששיחקו בתפקידי נשים התמחו בתנועות גוף ובצורת דיבור נשית. משחקם היה כה משכנע, עד שהם החלו משמשים דוגמה גם לנשים. הטעם בתיאטרון הקאבוקי היה שונה: תושבי אוסקה וקיוטו אהבו מחזות ב"סגנון המעודן" (wagoto), שהיה רך ונשי ובו דרמות אהבה והתאבדות סוחטות דמעות, ואנשי אדו אהבו את ה"סגנון המחוספס" (aragoto), שמחזותיו גדושים הרפתקאות, ומפגינים אומץ וגבריות. הדפסי עץ בנושא תיאטרון הקאבוקי (yakusha-e) הנציחו מראות במה ודמויות של שחקני קאבוקי מפורסמים. גם האמנים באזור אוסקה וקיוטו העדיפו את הטעם המעודן והמסורתי שאפיין את אצולת החצר, ואילו אמני אדו פיתחו טעם חדש שלא עמדה מאחוריו מסורת ארוכה.
אמני ההדפס, שהנציחו את תיאטרון הקאבוקי, החלו לגלות עניין במאה ה־18 גם בהיאבקויות הסומו שהגיעו לאדו מקיוטו דרך אוסקה. חוקי הסומו פשוטים למדי: יש להפיל את היריב או להוציאו מן הזירה, והקרב נמשך דקות ספורות בלבד. לעומת זאת, טקס הכניסה לזירה לפני הקרב נמשך זמן רב יותר. בטקס זה נכנסים המתאבקים לזירה לבושים סינר משי רקום, מטהרים עצמם על ידי שתיית מים, רוקעים ברגליים, מוחאים כף ומפנים את כפות ידיהם כלפי מעלה בזרועות פתוחות, זורים מלח לטיהור הזירה ומתכוננים לקרב. הדפסים המנציחים את מתאבקי הסומו בכל שלב בתחרות עוצבו על ידי שתי אסכולות עיקריות בתקופה זו, קאטסוקאווה
(Katsukawa) ואוטאגאווה (Utagawa) שהתפרסמו בעיקר בזכות הדפסים של שחקני קאבוקי.
הנוף היה נושא מרכזי ביצירותיהם של אמנים יפנים עד המאה ה־17, ורבים מהם הושפעו מציורי הנוף הסיני. אמני האוקיו־א, לעומת זאת, העדיפו את נופיה של יפן, ולצד נופים ומקומות מפורסמים הם גם תיארו אנשים פרטיים העוסקים בכל מיני מלאכות או נוודים. ניתן לראות זאת ביצירותיהם של קאטסושיקה הוקוסאי
(Katsushika Hokusai) ושל אמנים מאסכולת אוטאגאווה, ובמיוחד ביצירותיו של אנדו הירושיגה (Ando Hiroshige). מתוך התבוננות בציורי ובהדפסי האוקיו־א נראה כי נקודת המבט של האמנים האלה הייתה הומניסטית והם התעניינו באנשים הפשוטים בחברה היפנית ובחיי היום יום שלהם וגילמו אותם ביצירותיהם. הנושאים שתיארו מעידים על החיבה שרחשו אמנים אלה לרצונם של האזרחים, שדוכאו והוחזקו בתחתית המעמד החברתי בחברה הפאודלית, לחיות ולהתקיים. אולם, להוציא את יצירותיהם של אמנים ספורים, קשה לומר שהיצירות הן ריאליסטיות בעיקרן. האמנות הציגה אידיאליזציה של המציאות והאמנים לא היו מעונינים בייצוג המציאות לאמיתה ביצירותיהם אלא כזיכרון נוסטלגי.
לאורך כל ההיסטוריה שלהם השכילו היפנים לשמר מורשות מסורתיות. הרוח החדשה שהחלה מפעמת בתקופת אדו לא הביאה לזניחתן של אמנויות מסורתיות - כגון הציור היפני (yamato-e), שראשיתו באמצע המאה התשיעית ותיאטרון הנו (Noh), שראשיתו במאה ה־14 - לטובת אמנויות חדשות. אך תקופת אדו גם הייתה תקופת הזוהר האחרונה של אחדות מן האומנויות היפניות המסורתיות, בהן אמנות הלכה שראשיתה בעת העתיקה ופסלוני הנטסקה (netsuke) שהחלו להופיע במאה ה־15 (הנטסקה שמשו מעין משקולת שהוצמדה לאביזרים שונים למנוע את החלקתם מן האבנט). בני המעמד הבינוני בתקופה זו היו צמאים לחפצי אמנות מרהיבים ומפוארים. הלהיטות אחר פאר והדר אחראית לא במעט לטכניקות המיוחדות של עיצוב כלים שיוצרו לשימוש יומיומי, כגון כלי לכה מוזהבים כנרתיקים לחותם (inro) וקופסאות כתיבה
(suzuri-bako), ופסלוני נטסקה מרהיבים בדמות בעלי חיים, אנשים, צמחים ועוד, שהגיעו לשיא פריחתם בתקופת אדו.
כאשר הגיע הקומודור האמריקני מתיו פרי ליפן בשנת 1854, הוא הביא עמו את העולם המערבי למדינה שהייתה עדיין פאודלית, וכמעט כל דבר יוצר בה באופן ידני. בתוך זמן קצר אימצו היפנים טכנולוגיות ואורח חיים מערביים והחל דו־שיח מרתק, הנמשך עד ימינו, בין עולם המערב המודרני ובין המסורת היפנית.