ציוריו של שיגרו מאטסוזאקי (Shigeru Matsuzaki), כמו איורים לספרי אגדות לילדים, לוקחים אותנו למסע בעולם קסום של חלומות. בחלומות נראים קוסמים, מריונטות ומפעיליהן, מלכות, נגנים, חתול גדול מידות, ינשוף, שחקן מחופש לציפור צהובה, דמויות קטנות הנראות כליצנים בתלבושת אדומה ולראשם כובע חרוטי כשל קוסמים, ועוד. הנופים בעולם האגדות התיאטרלי של מאטסוזאקי הם דמיוניים, חלומיים, רומנטיים וחופשיים. בציורים רבים נראה חצי סהר בשמים המעיד כי השעה היא שעת לילה, שעתם של חלומות וקסמים.
המוטיבים החוזרים בציוריו של מאטסוזאקי מקילים עלינו את המפגש עמם. מתמונה לתמונה אנו מתחילים לחוש קרבה אל הדמויות משום שאין הן זרות לנו עוד: הינשוף הסגול, השחקן העוטה תלבושת של ציפור צהובה, דמות הקוסם בלבוש הסגול, הדמויות האדומות ועוד. לדבריו, אלה הם שחקנים המסייעים להופעה המתרחשת בארץ הפלאות שלו, והדימוי המיסטי שלהם תמיד סיקרן אותו. השחקן המחופש לציפור צהובה אינו אלא מאטסוזאקי עצמו שחפץ להופיע בקומדיה האנושית הזאת יחד עם שחקניו הדמיוניים.
לפעמים הופעות התיאטרון והקרקס בציוריו של שיגרו מאטסוזאקי מתרחשות באולם ריק. התיאטרון ריק, הוא מסביר, משום שהוא רוצה שהקהל באולם יצפה ב"הופעה" שלו, כלומר בציור, ופרט לכך מקומות ריקים מעוררים, לדעתו, את הדמיון.
ביצירות אחדות הקהל של מאטסוזאקי הם דמויות קטנות לבושות בגדים אדומים ולראשן כובע חרוטי. "צופים במחזה הם בדרך כלל רעשנים וצעקנים", אומר מאטסוזאקי, "ולכן הצבע שמתאים להם הוא אדום צעקני." עם זאת, השימוש בצבעים מסוימים למוטיבים החוזרים בציוריו אינו תוצאה של סימבוליות מסוימת אלא של רגישותו האישית והטבעית לצבע מסוים. כאשר הדמויות האדומות נוכחות באולם אין הן ישובות אלא עושות כל מיני פעולות מגוחכות כהפיכת הכיסאות בדרכים שונות. אין ספק כי נוצרת כאן תחושה שהדמויות האלה הן גם שחקנים ולא רק צופים. אך גם ייתכן ש"הן חסרות מנוחה פשוט משום שהן לא אוהבות את ההצגה", אומר מאטסוזאקי.
הדמויות בציוריו של מאטסוזאקי הן מערביות ולא יפניות. האמן מסביר כי הוא גדל בסביבה ובאווירה שהיו חדורות תרבות מערבית (מוזיקה, ספרי אמנות ועוד) שאביו אהב אותה מאוד. מאטסוזאקי טוען כי הוא הפנים את התרבות המערבית הזרה באופן בלתי אמצעי ולא מודע, ולכן השפעתה עליו ניכרת יותר מאשר זו של התרבות היפנית המסורתית. אך אין הוא רוצה לשכוח אותה. השוואה בין תרבויות היא אחד הנושאים המעניינים אותו עתה יותר מכול. כך למשל, הגודל המשתנה של הדמויות, הוא אומר, מלמד ללא ספק שהאמנות הרומית ואמנות ימי הביניים השפיעו על יצירתו. לצד התיאור של דמויות מערביות או נושאים הלקוחים מן התרבות המערבית, ניתן לראות אותו משתמש בציוריו בקומפוזיציה יפנית, כגון נקודות מגוז שונות, במבט על ובמבט צד בו זמנית, כבציורי היאמאטו־א היפניים המסורתיים. למשל, התאטרון מצויר במבט על והדמויות מצוירות מלפנים כדי לאפשר לצופה לראות יותר ממה שניתן היה אילולי צייר את הציור כך. מבחינה צבעונית מאטסוזאקי חוזר לאופי המיוחד של הדפסי העץ היפניים המסורתיים כשהוא משתמש בצבעים משלימים התחומים בצורות ומגבירים את תחושת השטיחות, ובקו מתאר מסביב לדמויות.
במבט ראשון יצירותיו האסתטיות של מאטסוזאקי נראות נאיביות אך אין הן נאיביות כלל. מחלקן עולות שאלות פילוסופיות עמוקות, כגון שאלת סיבה ומסובב. בעיקר הדבר בולט בתמונות שנראים בהן מפעילי בובות המפעילים מריונטות המפעילות מריונטות, למשל התיאטרון (1995). מפעילי הבובות אינם שונים בצורה ניכרת מן הבובות, פרט להיותם גדולים יותר במידותיהם, בגדיהם מפוארים יותר ועיניהם ירוקות או תכולות, ואילו חרכי העיניים של הבובות שחורים. הדמיון בין המריונטות למפעיליהן אולי אינו מקרי, ייתכן שזהו רמז ל"בצלמו ובדמותו ברא אותם". אם כן, האם אנו המריונטות בתיאטרון בתוך תיאטרון, אף על פי שאנו סבורים שאנו מפעילי המריונטות? האם מפעילי המריונטות גם הם אינם אלא מריונטות בעצמם וחוזר חלילה. מה פירושה של הרגרסיה האינסופית הזאת שבה השליט נשלט והנשלט שליט, והאם זהו רמז שלעולם לא נדע את הסיבה האחרונה לקיומנו? מאטסוזאקי טוען שהוא פשוט אוהב לראות דימויים המשתקפים מתוך מראות הפונות זו לזו. ההשתקפות שהן יוצרות היא אינסופית. בהשתקפות אינסופית זו כולנו יכולים להיות בו זמנית מריונטות ומפעילי בובות. "ייתכן שזהו חוק טבע", הוא אומר, אך מעדיף להניח לצופים להחליט.
ציור אחר של מאטסוזאקי שהוא בעל השלכות הגותיות עמוקות הוא מקום בבבל (1998). בתמונה נראית עיר הבנויה על מגדל ספירלי שראשו בשמים. בראש המגדל נראה אוהל של קרקס ובו דמויות קטנות באדום עוסקות באקרובטיקה. העיסוק באקרובטיקה מסוכנת הוא ניסיון של האדם לעשות משהו מעבר לכוחו. בבניית מגדל בבל חטא האדם את חטא הגאווה. הוא שאף להגיע לאלוהים ואולי לעלות עליו. אך כדי ללמד את האדם לקח, שלא יעבור את הגבולות שקצב לו, האל ניפץ לרסיסים את האשליה על ידי כך שבלל את שפת האדם. המגדל קרס כתוצאה של חוסר תקשורת בין בני האדם. אולי ציור זה הוא תשובה לשאלת השליט והנשלט, הסיבה והמסובב שלעיל. ה"קרקס האנושי" מתרחש כאשר אנו מנסים לשלוט בעולם באמצעות תקשורת. תקשורת היא אמצעי שליטה, והופעה, במקרה זה באמצעות ציור, היא לעתים סוג של תקשורת בינלאומית ללא מילים. האם מאטסוזאקי מנסה להערים על אלוהים על ידי כך שהוא מכוון את האדם לכלי תקשורת שאינו קשור בהכרח בשפה המילולית, כלומר לאמנות. מאטסוזאקי מעדיף להשאיר זאת לדמיונו של הצופה. אך אין ספק כי אנו נראים מגוחכים כשאיננו יודעים את מקומנו. בציור זה, כמו בסיפור בראשית שבו קריסת מגדל בבל היא תקרית בה יש ביש מזל למין האנושי גם בציור יש עדות לכך: בפינה הימנית התחתונה נראית מעין ציפור גן עדן שלכדה במקורה את אחת הדמויות האדומות. זהו אולי המקום היחיד שנראים בו סימנים מעוררי פחד בעולם המופלא של מאטסוזאקי.
למרות העיסוק של מאטסוזאקי בתיאטרון ובקרקס, הנושא צמח, כדבריו, מתוך דמויות ודימויים שראה בדמיונו והתעניינותו בתיאטרון היא משנית בלבד. עם זאת, הוא באמת סבור "שכול העולם במה" ואנו איננו אלא השחקנים בו.
תערוכת הציורים של שיגרו מאטסוזאקי מוצגת במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בסיועו האדיב של מר ברנרד ה. פאקר ורעייתו מגלרית פאקר בבוסטון.