הפסלת יוקו הישיאמה (Yuko Hishiyama) למדה אמנות באוניברסיטה הלאומית של טוקיו לאמנויות ומוזיקה, וסיימה את לימודי התואר הראשון בשנת 1987. את לימודי התואר השני השלימה באוניברסיטה של פנסילבניה בפילדלפיה בשנת 1989. מאז תום לימודיה היא מקיימת תערוכות יחיד ומשתתפת בתערוכות קבוצתיות ביפן וברחבי העולם.
בתקופת לימודיה ביפן פיסלה הישיאמה בעיקר באבן, אך בעת שהייתה בארצות הברית החלה לפסל ברשת אלומיניום בהירה וברשת אלומיניום מפוחמת המחוברות לשלד עשוי חוט תיל. אין ספק כי חומר קל וגמיש זה הביא לשינוי רב בעבודתה, משום שהפיסול באבן וברשת שונה לחלוטין. הפיסול באבן נעשה על ידי החסרת חומר מן החוץ אל הפנים, ואילו עיצוב ברשת דומה לכיור בחומר, וכרוך בהוספת פיסות רשת עד שמתקבלת הצורה הרצויה. פסלי אבן הם כבדי משקל, ואילו פסלי הרשת, גדולים ככל שיהיו, משרים תחושה של קלילות ואווריריות.
נושאי עבודותיה של הישיאמה הם בעיקר דמויות של אנשים בסצנות הלקוחות מחיי היום יום. בתערוכת היחיד הראשונה שלה, שהתקיימה בטוקיו בשנת 1989, היא התמקדה בעיקר בפן האינדיבידואלי של הדמויות, ואילו בתערוכת היחיד השנייה שלה, בשנת 1991, היא התמודדה בעיקר עם נוכחותן הפיזית של הדמויות ובסביבתן.
העבודות המוצגות בתערוכה זו הן מלאכת מחשבת של חיבור בין ניגודים. אמנם פסליה גדולי ממדים, אך הם קלי משקל. הדמויות השמנות נותנות תחושה של קלילות משום שהפסלים חלולים לחלוטין. הם עשויים רק שכבת "עור" אוורירית המאפשרת להביט לתוך הדמויות או דרכן. הרשת המחוררת היא למעשה הדבר היחיד המפריד או המקשר, בין פנים הפסל לבין סביבתו החיצונית. הישיאמה רומזת שאפשר להביט ישירות ללב האדם, למחשבותיו ולרגשותיו, או שהאדם מחובר לרצף החלל והזמן של סביבתו הטבעית. שורשי היחס המיוחד ל"חלל מאחד" נטועים עמוק באסתטיקה היפנית המסורתית: בציורי הדיו, בארכיטקטורה, בשירה ועוד. הישיאמה מכנה חלק מפסליה "חלום של חלקיקים קולואידיים". לדעתה, המציאות האנושית היא היותנו חלקיקים קטנטנים ה"דבוקים" זה לזה. עם זאת, נראה שחלק מן הדמויות, במיוחד אלה העוברות דרך קירות או מעופפות באוויר כמי שחוק הכבידה אינו שולט בהן או אלה המתוארות ללא בגדים לגופן, מנסות לפרוץ את חומות המציאות שהן כלואות בה. המציאות במקרה זה היא מעשה ידי אדם: הנורמות החברתיות, או הגולם שקם על יוצרו, כגון הטכנולוגיה, התעשייה, ערי הבטון הענקיות ועוד.
הדמויות של הישיאמה מקרינות רגשות אנושיים, ולכן הן ריאליסטיות מאוד. גם המחשבות והרגשות הנסתרים הופכים בפסליה גלויים לעין משום שהם מובעים על ידי הבעות פנים ותנוחות גוף מוגזמות. על ידי ההבעות המוגזמות האמנית מעצימה את הרגשות שאנו חווים בחיי היום יום בעולם המודרני, והדבר מקל על הצופה להתחבר אליהם אסוציאטיבית. הפסלים נראים לנו כה ריאליסטיים, עד שאנו תוהים אם הם אינם מדברים זה עם זה כשאיננו צופים בהם. אולם למעשה האמנית לא ביקשה לייצג אנשים אמיתיים, והדמויות כה מוגזמות עד גרוטסקיות, עד שהן יוצרות תחושה של אי־מציאותיות. מצד אחד יש אפוא תחושה שאנשי הרשת "לכודים" במציאות היום יומית, אך מצד אחר הם "השתחררו" ממנה. הדבר בולט במיוחד בדמויות האווריריות המתוארות כרוחות רפאים העוברות בנקל דרך קירות, והאנשים הממוקמים במרכז נראים כמי שמגיבים להתגלות כלשהי.
המתכת הכסופה מעבירה תחושה של קרירות ומלאכותיות; אך בניגוד לכך הדמויות המעוצבות בצורה עגלגלה ובשרנית מעבירות תחושה של חום אנושי, של משהו טבעי. הניגוד "מלאכותיות מול טבעיות" הוא מה שמסמל את תחילת המילניום הבא בניסיון האנושי לשמר את הטבע לצד הקידמה הטכנולוגית והתעשייתית. שילוב נוסף בעבודותיה של הישיאמה הוא הייצוג שלהן: הדמויות נראות אסיאתיות בחלקן, בעיקר העיניים המלוכסנות, ומערביות בחלקן, בעיקר החלק התחתון של הפנים; לחלק מן הפסלים גוף נשי וראש גברי. הדבר מביא למסקנה שהיא עוסקת באדם האוניברסלי שאינו גבר או אישה, אדם שאינו שייך לחברה או לתרבות ספציפית. רגשות בסיסיים, כשמחה, אהבה ואכזבה, משותפים לכל המין האנושי, ולכן הם אוניברסליים. מאחר שהדמויות סטריאוטיפיות אנו יכולים לעשות טרנספורמציה של רגשותינו ותחושותינו אליהן. עם זאת, איברי הפנים ואצבעות הידיים, המתוארים בתשומת לב רבה ופרטנית, נותנים תחושה שמדובר באדם אינדיבידואלי.
כאמור, הדמויות של הישיאמה מוגזמות, גרוטסקיות ומלאות הומור. לקריקטורה מסורת ארוכה באמנות היפנית אמנם לא בפיסול אלא בציורי הדיו ובהדפס היפני המסורתי. האמן קאטסושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai; 1849-1760), שצייר גם קריקטורות, כינה אותן "מאנגה" (Manga; תמונות מושחתות או סרקסטיות). תמונות קריקטוריות אלו היו מעין ביקורת חברתית. הביקורת החברתית שאולי מסתתרת בעבודותיה של הישיאמה היא על קודי ההתנהגות היפניים. תנוחות ותנועות הגוף המוגזמות של פסליה אינן הולמות את הנימוס ואת ההתנהגות החברתית ביפן. למשל, בשעת שיחה, היפנים אינם מדברים בעזרת תנועות ידיים או תנועות גוף אחרות, מפני שאין זה מנומס. לעומת זאת, אנשי הרשת של הישיאמה "מתנועעים" בחופשיות רבה. הקריקטורה נשענת על דמיון לדבר המוכר לנו תוך כדי הגזמה של מאפיינים בולטים, כך שיש דמיון גדול למציאות אך גם שוני במרכיבים שונים של הדמויות. גם בפסליה של הישיאמה יש רמיזה למציאות מסוימת, אך גם חופש ממנה והישענות על אסוציאציה ועל דמיון משלים של הצופה.
דרך אנשי הרשת הישיאמה מתבוננת בקריצה ובחמלה גם יחד על החיים - ככל שאנו רציניים יותר כך אנו נראים מצחיקים יותר, וככל שאנו טרגיים יותר, כן אנו נראים קומיים יותר. בעבודותיה של הישיאמה מתבטאת יכולת טכנית מצוינת, הכושר להפיח רוח חיים בדמויות וכוח רגשי בולט.