את שואיצ'י נאקאהארה פגשתי לראשונה בקיץ 1996 והדברים מבוססים על שיחות ופגישות שקיימתי איתו מאז. הוא מעדיף שיקראו לו בשמו הפרטי, שואיצ'י, ולא בשם המשפחה, נאקאהארה, עם הסיומת המכובדת סאן, כפי שמחייב הנימוס היפני. בחדרו שבקיבוץ דליה עמד שואיצ'י מול כן הציור. את המכחול הרחב שבידו ניגב במכנסי הג'ינס המוכתמים בצבעים אדום, כתום וצהוב. לאחר מכן טבל את המכחול בצבע ישירות מן השפופרת והחל מצייר.
בציוריו מנסה שואיצ'י לעסוק בצורות הפשוטות ביותר, בריבוע הממוקם בדיוק במרכז בד הקנבס הריבועי אף הוא או המלבני. "ככל שהנושא פשוט יותר כן ההתמודדות עם הציור קשה יותר", הוא אומר. "ריבוע הוא צורה גאומטרית ברורה וקבועה. לא ניתן סתם לשרבט משהו ולומר שזהו ריבוע. גם על אדם אומרים לעיתים שהוא 'מרובע' כאשר מתכוונים לומר שאינו גמיש. כאשר אני מצייר ריבוע אינני חושב על דבר. אינני מתכנון או מתכוון לתוצאה מסוימת. הציור מתרחש באופן טבעי כפי שילד היה עושה זאת. אך אני אינני ילד".
הריבוע הסימטרי והמאוזן מעניק לו הרגשת שלווה וביטחון. בשנות השבעים החל שואיצ'י לרשום ריבועים בעיפרון על נייר בפורמט מלבני שהונח לרוחב. עתה הוא מצייר בצבעי אקריליק על בד. הוא בוחר תחילה את גודל הבד ואז ממקם את הריבוע במרכז. הוא אינו מסתפק בנתוני חושיו ומודד את מקומו של הריבוע אכן מדויק. "אני מתחיל את עבודתי מן הריק, מן הבד הלבן לגמרי", הוא אומר. "אני מוציא הכול מתוכי מבפנים, מן המוח, המחשבה, הרגש, הבשר, העצמות והעצבים. אינני יודע איך זה מתרחש, לכן אני חושב שהכול מתחיל מן הריק. הציור מבטא את הסדר הפנימי שלי. אני אדם ככל אדם, והציור הוא ההתמודדות שלי עם עצמי".
ציוריו בנויים שכבות צבע. לפעמים מבצבץ קו או כתם מן השכבות התחתונות מעל לפני השטח כחתך בבשר החי. לצורך הריבוע הבשרני הוא משתמש לעיתים ברצועות מסקינג-טייפ ובתוויות הפרסומת של שפופרות הצבע. הוא מדביק אותן על הקנבס בעזרת הצבע עצמו. למרות הסימטריה המוחלטת בציוריו, החשיבות נותנת ליחסי הגומלין בין הריבוע ובין החלל האופף אותו. "כאשר אני מצייר שני ריבועים, עלי להתמודד גם עם הקשר ביניהם. אינני חושב שפתרתי עדיין את כל הבעיות בציור ריבוע יחיד".
"הריבוע הוא כמו שדה או פיסת אדמה שנותרה יתומה ובלתי מעובדת בלב שדה. יש לחוש אותה עם העיניים, ואולי אפילו על ידי מישוש. לא תמיד ניתן להגיע לרעיון מופשט מיד, ולכן יש להתחיל בנושא מציאותי, ריאליסטי", הוא מוסיף. במהלך ביקוריו בישראל עבד שואיצ'י תקופה ארוכה בפרדס שהיה סמוך לצומת מגידו. כשהחל מתמקד בנושא הריבוע בציור, נזכר בפרדס, אותו הקיפה גדר חיה של עצי ברוש בצורת ריבוע. "הפרדס הוא פרדס חיים. לאו דווקא של בני אדם אלא של עצים, בעלי חיים, שמים, מים ואוויר. של הטבע כולו. הברושים עמדו זקופי קומה סביב, ואני סגור ומסתגר בתוך החורש הרבוע. כמי ששבר 'מסגרות' כל חייו אני מחפש אחר המסגרת שלי. העבודה הפיזית בפרדס העניקה לי שחרור פנימי". הריבוע בציור הוא ביטוי ל'מסגרת' הפנימית הטבעית שלו. "ואין מדובר כאן באיזו פילוסופיה רבת רזים שמטרתה להוביל את הצופה להבנה של משמעויות נסתרות", אלא להתנסות מיידית ובלתי אמצעית.
במקום להביא את ציוריו מיפן, החליט שואיצ'י לשהות בארץ מספר חודשים ולצייר. הוא משתמש בצבעים חמים זועקים: אדום, כתום וצהוב. לצבעים, צבעיה של השמש הישראלית, יש קשר "מקרי ולא מקרי", כפי שהוא מגדיר זאת, לחוויה הארץ ישראלית. "הטבע בישראל הוא כזה וגם האופי שלי הוא כזה", הוא מוסיף כאשר היה ילד, בחר אביו לו ולכל אחיו צבע שבו יהיו חפציהם. הצבע של שואיצ'י היה צהוב, פרט לכך, הוא מצייר בצבעים אלו מאחר שאותם הוא אוהב.
ציוריו של שואיצ'י מסמלים את הקונפליקט של האמן היפני המודרני בין מושגי היסוד של האסתטיקה המערבית ובין אלו של האסתטיקה היפנית המסורתית. הסימטריה המושלמת בעבודותיו מבטאת את השפעת המושגים האסתטיים המערביים עליו. ואילו החלק הריק, התופס כשלושה רבעים של הציור לערך, ושבירת הסימטריה על ידי קו או כתם החוצה את הבד ופוגם ב'שלמות', מבטאים את השפעת אבי היסוד של האסתטיקה היפנית.
הצבעים העזים שהוא משתמש בהם מבטאים התרסה נגד הפן המאופק באסתטיקה היפנית העושה שימוש בגוונים חיוורים של חום, ירוק ואפור. פעמים רבות שואיצ'י גם נוהג ללבוש בגדים בצבעי ציוריו, דהר ההופך אותו להיות בולט ואינדיבידואלי ברחובותיה של טוקיו ה'עוטה' חליפות כהות ואפורות, כמעט כתלבושת אחידה. אם כן, שואיצ'י הוא אמן היוצא מן האסתטיקה היפנית המסורתית תוך שבירת המסגרות החברתיות היפניות שבהן הקבוצה קודמת לפרט.
הריבוע המונח בצורה מאוזנת וסטאטית 'נאבק' בצבעים הדינמיים. הצבעים זועקים ופורצים החוצה מן הבדידות והסגירות של הריבוע. "אני זקוק לאיפוק ולשליטה בציור משום שאלו אינם מצויים בחיי האישיים. אני נוטה להתווכח, לבטא עצמי ולומר 'הכל בפרצוף', בעוד ליפנים קשה לעשות זאת בחופשיות בגלל המוסכמות החברתיות וחוקי הנימוס הקפדניים". שמירת הסדר והאיפוק שיוצר הריבוע בציוריו של שואיצ'י מנוגד אולי לאופיו הסוער אך מתאים לאיפוק היפני.
"תוך כדי עבודה אני מרגיש ברגע מסוים שהציור הסתיים. הציור מוביל אותי ואני אף פעם לא יודע מראש מתי יגיע רגע הסוף. אם אמן מרגיש הרגשת סיפוק עצמי זה לא טוב. לא ייתכן שעבודתו מושלמת. בציורי יש משהו טוב ומשהו רע, ולכן אני צריך להמשיך ולהתחיל מחדש. אני חושב שלעולם לא אגיע לשלמות. בפתיחת תערוכה אני ניצב עירום. אני מתבייש. הבושה מניעה אותי לעבוד קשה יותר, להתמודד עימה ולהמשיך. אמן טוב צריך להתבייש במעשיו. האם הוא מייצר משהו שאי אפשר לחיות בלעדיו? אני מתבייש שאני עושה זאת למרות שאני אוהב זאת. אני חי לבד ומצייר לבד ואינני אוהב שמתבוננים בי בזמן שאני עובד משום שאני חשוף".
במהלך עבודתו של שואיצ'י בהכנת תערוכה זו השתנתה התיחסותו אל משטחי הצבע - ממשטח צבע יחיד המכסה את מרבית החלל להתפרצות גועשת של צבעים שונים על הבד. בקבלת היהודית, אותה שואיצ'י אינו מכיר, ראשי התיבות של המילה פרדס הן: פשט, רמז, דרש וסוד. בציוריו של שואיצ'י צורת הריבוע היא הפשט, החלל הריק ושבירת הסימטריה הם רמז להשפעת האמנות היפנית המסורתית על יצירתו, וההבנה שהדבר הפשוט ביותר הוא הקשה ביותר היא הדרש, אך את הסוד שואיצ'י עדיין מנסה לפתור.