בשנת 1998 הוצגה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, לראשונה בארץ, תערוכה של אמן הקליגרפיה היפני קאזואו אישיאי. במהלך התמחותו למד אישיאי לכתוב בכל סגנונות הקליגרפיה של הסימניות הסיניות (kanji) אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה: קימבון (kimbun; כתב בסגנון כתיבה המופיע על כלי ברונזה), דאיטן (daiten; כתב חותם גדול), שוטן (shoten; כתב חותם קטן), מוקאן (mokkan; סגנון כתיבה על לוחות עץ), ריישו (reisho; כתב פקידים), קאישו (kaisho; כתב רשמי), גיושו (gyosho; כתב שוטף), סושו (sosho; כתב עשבי), הבוקוסקי (bokuseki; מילולית: עקבות דיו) המיוחד לנזירי הזן ובאותיות ההיראגאנה (hiragana) היפניות הפונטיות. עבודותיו הראשונות היו מאופקות מאוד והתאפיינו בהקפדה על כל כללי הטכניקה וחוקי הכתיבה התמה.
היום, לאחר תשע שנים, אשר למעט נסיעות קצרות ליפן חי בהן בישראל, השתנה סגנונו האמנותי האמנותי של אישיאי כמעט ללא הכר. הוא השתחרר כמעט לחלוטין מן המוסכמות של הכתיבה התמה ועתה הוא יוצר בקו אישי וספונטני.
בתערוכה מוצגות שמונה עבודות מרכזיות שנושאן ארבע דתות מן המזרח הרחוק: שינטו, בודהיזם, קונפוציוניזם וטאואיזם. סימניות הכתב, שאישיאי בחר בהן בקפידה, מתארות משמעות עמוקה הקשורה לכל אחת מהדתות האלה. כל דת מיוצגת על ידי שתי מילים אשר לדעת האמן מאפיינות אותה.
צמד העבודות הראשון קשור לדת השינטו שמקורה ביפן. המילה "שימפי" (shimpi) מורכבת מן הסימנית "שין" (Shin; המבוטאת כאן "שים" מטעמי נוחות ההיגוי), הנקראת ביפנית גם "קאמי"
(kami; אל שינטו), ומן הסימנית "הי" (hi; המבוטאת כאן "פי" מטעמי נוחות ההיגוי), שמשמעה "נסתר". "שימפי" מתארת את אופיים החמקמק של אלי השינטו. בעבודה השנייה כתובה המילה "קוטודאמה" (kotodama) שמשמעה "נשמת השפה". יש הסבורים שאלה מילים בעלות כוח מיוחד הנאצלות ומועברות לאדם על ידי אלי השינטו. בכוחן להשפיע על הסביבה, הגוף והנפש. הקשר בין שתי היצירות נובע אולי מן הצורך של האדם במילים כאשר דבר מה נסתר מעיניו.
שתי היצירות המייצגות את הבודהיזם הן המילים "בושין" (bushin) ו"מוג'ו" (mujo). המילה "בושין" מורכבת מן הסימנית "בוטסו"
(butsu), שמשמעה הבודהא, ומן המילה "שין" (shin; הנקראת ביפנית גם kokoro), שמשמעה "לב". בודהא משמעו "הארה" או מי שזכה להארה, כלומר "המואר". "לב ההארה" הוא מצב שבו האדם מצליח לשמור על תחושת אושר מבלי שיתאווה לדבר. המושג השני, "מוג'ו" (mujo), משמעו "שינוי" או "ארעיות". הנאור מודע לכך שהכול בחיים הוא ארעי ואין דבר או מצב הנשאר כפי שהוא. קבלת הארעיות שבקיום היא תנאי לאושר שבהארה. על פי התפיסה הבודהיסטית, אדם המתאווה לדברים אשר טבעם להשתנות דינו להיות שרוי בסבל מתמיד.
זוג היצירות הבאות קשור לטאואיזם. המילה "טאיקיוקו" (taikyoku) פירושה "הבסיס האולטימטיבי". הטאיקיוקו, המוכר לנו יותר בשם טאי צ'י, הוא תרגול סדרות של תנועות. כאשר מילה זו נכתבת בסימניות אחרות פירושה הוא "אחדות הניגודים". המונח מלמד על אחדות הניגודים (היין והיאנג) בטאואיזם. ביצירה השנייה כתובה המילה "צ'וקי" (chuki) כלומר, "אנרגיה חיונית". על פי הטאואיזם בכל דבר טמונה אנרגיה שיש לשמור על חיוניותה, ואחת הדרכים היא שמירה על איזון בין ניגודים. תרגול טאי צ'י ואמנויות לחימה אחרות, דוגמת צ'י קונג, הוא דרך לטיפוח ולשימור אנרגיה חיונית זו.
צמד העבודות הרביעי מתמקד בקונפוציוניזם. מחמש המידות הטובות המרכזיות לתורת המוסר הקונפוציוניסטית - נדיבות, יושר, אדיבות, חכמה וכנות - בחר אישיאי בארבע. בעבודה אחת כתובה המילה רייצ'י (reichi) המורכבת מן הסימניות "אדיבות וחכמה", וביצירה השנייה מופיעה המילה "ג'ינגי" (jingi) שפירושה "נדיבות וצדק".
אישיאי נוהג לערוך תרגול רב לפני שהוא ניגש ליצור את עבודותיו. תרגול זה כולל כתיבה אמנותית ואימון גופני באמנויות לחימה, כגון טאי־צ'י וצ'י־קונג, שנועדו לעורר את האנרגיה החיונית של הגוף והנפש. רק כאשר הוא חש מוכן, הוא מתחיל בעבודה.
כאשר כותבים או מציירים בדיו אין רושמים סקיצות הכנה שניתן לתקן או לשנות במהלך העבודה וכך המקריות נהפכת להכרח. היופי הטמון בכתיבה הוא הספונטניות, ועם זאת הביטחון והשליטה המושלמת במכחול ובדיו. הידיעה הנמצאת בבסיסם של ציור הדיו ושל הקליגרפיה אינה ידיעה מילולית. גופו של האמן וידיו יודעים את המלאכה, ואין הוא אינו יכול להסביר את מעשיו במילים. יש כאן העדפה לגישה ישירה על פני שימוש מושכל בטכניקה. גם ההתכוונות ליצירה מסוימת עשויה להוביל לכישלון, ורק כאשר הפעולה נעשית בהיסח הדעת ובדעה פנויה מטרדות (mu-shin), האמן מצליח. לכן ציור "טוב" אינו דווקא זה ששעות עבודה ועמל רב הושקעו בהכנתו. הוא נעשה בזמן קצר ותמציתי.
אמנם הציור מעביר תחושה של פשטות אך אין הוא פשוט כלל. הפשטות דרושה כדי לטפל במורכבות החיים ולפיכך היא יכולה להיות הדבר המסובך ביותר. כל ניסיון מכוון להשיג פשטות זו נדון לכישלון. הדרך להשיגה תהיה על ידי פעולה ספונטאנית (סינית: wu-wei). האמן מתאמן שנים ארוכות כדי להשיג את אותה פעולה ספונטנית. לפיכך, לצד הפשטות הנראית לעין קיים גם תהליך מורכב של שיטתיות והתמדה.
עבודות הקליגרפיה כתובות בסגנון הסושו והגיו־סו (שילוב של גיושו וסושו) בהם קווי המיתאר הנוקשים של סימניות הכתב מתמזגים ומצוירים בהפשטה רבה. בכתיבה זו יש ניסיון להביע במספר מועט של קווים וכתמי דיו עולם ומלואו. האמן טובל את המכחול בדיו פעם אחת בלבד. לכן ניתן לעקוב אחר תנועת המכחול על פי חוזק הדיו ועל ידי כך "לראות" גם את הזמן שבו עבר המכחול מנקודה לנקודה. הדיו שצבעה נחלש עם הכתיבה הולך ונעלם. החלל הריק שביצירה ממלא תפקיד חשוב לא פחות מן האזורים המצוירים. בהערכתה של כל יצירה יש חשיבות רבה לשיווי משקל הרמוני בין האלמנטים השונים בה - הסימניות והחלל הריק סביבן ובתוכן. חללים ריקים מופיעים באופן בלתי צפוי גם בתוך משיכות המכחול השחורות. חללים אלה נקראים "לבן מרחף" (hihaku). כאשר הם מופיעים במידה נכונה ולא גדושה מידי הם מעוררים את הדמיון של הצופה אשר כמו נשאב למה שנמצא מעבר לנראה לעין. אין מדובר כאן בהכרח בניסיון להבין סימבוליקה מיוחדת אלא בהתנסות בחוויה מידית או בתחושה מסוימת אשר היצירה מנסה להעביר לצופה.
גם בציור הדיו נעשה ניסיון להגדיר את הנושא המצויר כמה שפחות על ידי צבעים. לפיכך האמן משתמש בחלל הריק כבקו ובכתם. הצורה כמו גולשת מתוך האין, והאין מופיע מתוך הצורה באופן שאי אפשר לנתק ביניהם. היחס אל הקו, הכתם והחלל הלבן הוא כאל אמצעים שווי ערך, וסימני הדיו אינם בגדר "משהו" המונח על "שום דבר". כתמי הדיו ומספר מועט הכרחי של קווים מספקים מידה מרבית של הבעה שהצופה ביצירה רוקם בדמיונו.
אישיאי מדגיש בציוריו לא את התוצאה הסופית אלא את התהליך, או את אופן משיכת המכחול. המשיכה במכחול היא פעולה חד־פעמית שלא ניתן לחזור עליה (ichi-go ichi-e). לכן, ניתן לומר שמבחינתו של האמן, היצירה קיימת כל עוד היא מתרחשת, ואין לה קיום מונומנטלי בזמן. קיימת הרגשה שגדולתו של הציור היא ברגע היווצרותו. הציור אינו חיקוי של הטבע אלא תהליך טבעי שעיקרו בהתרחשותו ובו האמן מנסה לקלוט את רוח הדברים בצורה תמציתית וממצה. השימוש בדיו שחורה בלבד מלמד שמלכתחילה לא התכוון האמן שהציור יהיה ייצוג מכוון של דבר אחר, אלא שמדובר בתהליך או בפעולה שעניינם בעצם היותם.