"קטן הוא יפה"

קטן הוא יפה

"אין זה משנה מה הוא הדבר, כל דבר קטנטן הוא יפה״
 סיי שונאגון  (המאה העשירית)

באמנות היפנית המסורתית ניכרת השאיפה לפאר כל חפץ זעיר ולהפכו ליצירת אמנות בעלת שלמות אסתטית. המיומנות הטכנית הגבוהה והדיוק בפרטים של האמנים היפנים לא הפריעו לביטוי ולפרשנות האישית של האגדות, המסורת העממית והדתית. המוטיבים המוצגים בראליסטיות, בהומור ובחיות מדהימה במלאכת המחשבת מגלים עולם פולקלוריסטי עשיר המהווה מקור בלתי נדלה להבנת המנהגים, הסמלים, האגדות והמושגים של תקופתם.

הנטייה היפנית להעריך חפצים קטנים על פני חפצים גדולים התפתחה במשך מאות שנים ויש לה שורשים מעשיים ודתיים כאחד. יפן היא מדינת איים עם משאבים מוגבלים ואוכלוסייה גדולה. לכן, שימוש בחפצים גדולים אינו אפשרי. כמו כן, לתפיסה המינימליסטית בפילוסופיה הבודהיסטית, הייתה השפעה רחבה על מגוון רחב של אמנויות.

הבלשן היפני אונו סוסומו (Ôno Susumu; 2008-1919), כותב במאמרו, "התפתחות התודעה האסתטית והיפנית" (Biishiki no Hattatsu to nihongo, Tokyo: Risô-sha 483, 1973)), שבשפה היפנית ישנם מושגים המעידים על קיומם של ערכי יופי שונים. אחד מהם מבטא את החוש המוצא יופי בדברים קטנים ועדינים. אונו טוען שנטייה זו מבוטאת בשפה היפנית במילה שמשמעותה "יפה". רוב היפנים מכירים את המילה האנגלית beautiful וכאשר הם נדרשים לתרגמה ליפנית הם עושים זאת מיד וללא כל בעיה. בדרך כלל, המילה האנגלית מתורגמת למילה היפנית אוטסוקושיאי (utsukushii). מילה זו הייתה בשימוש כבר בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) בצורתה העתיקה - אוטסוקושי (utsukushi). אך, באותם ימים פרושה לא היה "יפה". באנתולוגית השירה מאניושו (Manyôshû; אוסף ריבוא העלים), שנערכה במאה השמינית, מהלל ומשבח המשורר יאמאנואואה נו אוקורה (Yamanoue no Okura; בערך 733-660) את רעייתו וילדיו במילה "אוטסוקושי", בכוונה לומר שהם "אהובים". המילה מופיעה גם ב"סיפורו של חוטב הבמבוק" (Taketori monogatari; המאה העשירית) וב"ספר הכרית" (Makura no sôshi) של הסופרת והמשוררת סיי שונאגון (Sei Shonagon; בערך 1017-966 או 1025). על פי הספר ניתן ללמוד כי משמעה של המילה אוטסוקושי הייתה חיבה לדברים קטנים ושבריריים. שונאגון כותבת: "אין זה משנה מה הוא הדבר, כל דבר קטנטן הוא אהוב" (nani mo nani mo, chihisaki mono, mina utsukushi). כלומר, המילה אוטסוקושי הייתה שם תואר שביטא חיבה לחפצים קטנים.

באמנות היפנית המסורתית אכן ניכרת השאיפה לפאר כל חפץ זעיר ולהפכו ליצירת אמנות בעלת שלמות אסתטית. המיומנות הטכנית הגבוהה והדיוק בפרטים של האמנים היפנים לא הפריעו לביטוי ולפרשנות האישית של האגדות, המסורת העממית והדתית. המוטיבים המוצגים בראליסטיות, בהומור ובחיות מדהימה במלאכת המחשבת, מגלים עולם פולקלוריסטי עשיר המהווה מקור בלתי נדלה להבנת המנהגים, הסמלים, האגדות והמושגים של תקופתם.

האמנים הראשונים שעיצבו וקישטו חפצים שימושיים קטני מידות היו פַּסָלים של דמויות השאובות מעולם הדת. לכן מרבית הנושאים שבחרו היו קשורים לחיי הדת: אלים, דמויות אגדיות ואנושיות שהועלו לדרגת אלים, שדים ורוחות. לאלה נוספו גם דימויים של בעלי חיים אמיתיים ודמיוניים וצורות מהעולם הדומם והצומח, שנקשרו לאמוּנות העממיות.

מלאכת סיווג הנושאים של היצירות השונות מורכבת מאוד. למשל, החציל המתואר רבות באמנות הזעירה הוא גם סמל הקשור בחג הבּוֹן הבודהיסטי (;bon חג אזכרת הנשמות). בחג זה מניחים אותו על גבי מדף המשמש מזבח לנשמות; העכבר המעטר קופסאות אינרו (inrô; נרתיק לחותם), טסובות (tsuba; מגן עשוי מתכת המונע מן היד להחליק לאזור הלהב בחרב), פוצ'י-קאשירה (fuchi-kashira; אביזרים לידית החרב) וקוזוקה (kozuka; ידית לסכין קטנה הנתונה בנדן החרב) ועוד, הוא אחד משנים עשר המזלות הסיניים-יפניים הנלווה לאל דאיקוקו (Daikoku), משבעת אלי המזל. שני עכברים מסמלים את יסודות היִן והיַאנג (yin-yang) המנוגדים. מאחר שהטבע כולו מקודש לדת השינטו (Shintô) היפנית ועולם האלים מקביל לעתים רבות לעולם הממשי, ההתייחסות לחפצים זעירים ומעוטרים אלה אינה אסתטית בלבד.

נרתיקי האינרו הקטנים, שהיו בשימוש מן המאה ה-17 ועד המאה ה-19, עשויים בדרך כלל מעץ ברוש יפני המכוסה בשכבות לכה רבות. הנרתיק מחולק למספר תאים זעירים ששימשו לנשיאת החותם האישי וברבות השנים גם לנשיאת תרופות וחפצים קטנים אחרים. הוא נקשר בחוט משי אל החגורה העוטפת את הקימונו. לצדו השני של החוט נקשר הנטסקה, שתפקידו למנוע מהאינרו להחליק וליפול מן הבגד. חרוז קטן המכונה אוג'ימה (ojime), מושחל על החוט בין האינרו לנטסקה. מטרתו להבטיח שהנרתיק יהיה סגור על ידי החלקתו לכיוון האינרו. האינרו וכלי לכה אחרים כגון, הקוגו (kogo; קופסה לקטורת), עוצבו ועוטרו על ידי אמנים מוכשרים והציורים שעל גבם מתארים מיקרוקוסמוס של הטבע. פעמים רבות גם חרוז האוג'ימה הקטנטן זכה לעיטור מיוחד.

פסלוני הנטסקה (netsuke; אביזר מעוטר ומגולף שנקשר בשרוך לחפצים שונים, כמו מחזיק המפתחות של ימינו), שעוצבו מעץ או משנהב בדרך כלל, היו חפצים שמידותיהם סנטימטרים ספורים בלבד. במקורו היה הנטסקה (נה - שורש, טסקה - להדק), כפי שמשתמע משמו, חפץ פשוט מאוד. עד מהרה זכה פריט זה לתשומת לב אמנותית והיה לפסלון שמשתקפים בו נושאים הלקוחים מן האמונות העממיות, המסורת הדתית ונושאים מן התרבות היומיומית של תקופת אדו (Edo; 1868-1600). החל מן המאה ה-16, הנטסקה היה בשימושם של גברים מכל המעמדות והגיע לשיא פריחתו בתקופת אדו.

האמנים היפנים פיתחו טכניקות מעולות בעזרתן הצליחו לתאר את הדבר הקטן ביותר על כל פרטיו. הם הטיבו לעשות זאת באמנויות דקורטיביות כגון, אמנות הלכה, עבודות המתכת והעץ. מי שהיה ביכולתו לרכוש חפצים קטנים אלו, ללא ספק העריך את המלאכה המושקעת בהם, שאין מקביל לה.

רוח המסורות, שהקדישה תשומת לב רבה כל כך לדברים קטנים, חיה ומלבלבת גם כיום בתעשייה היפנית. פסלונים וחפצים פשוטים הנקשרים ברצועות לתיקים ולטלפונים ניידים החליפו את תפקיד הנטסקה. בכולם ניכרת אותה החיבה לפרטים קטנים.  

אוצרת: ד"ר אילנה זינגר בליין