בין־אדם

זרים הנוסעים ברכבת ביפן נתקלים פעמים רבות בתלמידות בתי ספר בגיל ההתבגרות הנראות רכונות על חוברות מאנגה עבות כרס. למשל, "הוצאה מיוחדת לאור של מרגרט"
(Betsuma-Maagareto) או "ללה החודשית" (Gekkan Lala), שהן שוג'ו מאנגה (shôju manga) - "קומיקס לנערות". הצצה קצרה לחוברות אלה מגלה דמויות לבושות בבגדים אופנתיים, מביטות זו לתוך עיניה העגולות והנוצצות של זו ברגש וברקע מעופפים פרחים. אך לאחר התבוננות מעמיקה יותר, נמצא עצמנו משתאים: לא תמיד נוכל לומר איזו מן הדמויות היא גבר ואיזו אישה.

עמימות זו נלקחת כדבר מובן מאליו על ידי קוראות שוג'ו מאנגה אך למי שאינם קוראי מאנגה נלהבים, הדבר בולט לעין. חוקרי השוג'ו מאנגה מודעים לתופעת העמימות המינית־המגדרית במדיום זה. העמימות המינית מופיעה בשוג'ו מאנגה ללא סיבה מחייבת, כנושא משני או כתת־עלילה בסיפורים שהנושא המרכזי שלהם שונה לחלוטין.

עמימות מינית־מגדרית בספרות ובאמנות היא ביטוי לאחד מהערכים האסתטיים היפניים המסורתיים - "אידה" (aida; "בין"). על פי ערך אסתטי זה, כל מה שנעדר הגדרה ברורה ונבחנת נחשב למסתורי, יפה ומסקרן. מטמורפוזה של המגדר או חילופי מגדר רצופים, בהם אותה דמות עשויה להופיע בעלילה לחלופין פעם כאישה ופעם כגבר והשימוש בהם ככלי אמנותי, נועדו ליצור עמימות אסתטית שמעוררת את הצופה להתבוננות אקטיבית ביצירה האמנותית. בתערוכה זו יובאו דוגמאות מהאמנות היפנית המסורתית ומן המאנגה המודרנית, שבהן בולט שימוש בכלי אמנותי זה.

במיתולוגיה היפנית מסופר על תחרות שערכו אלת השמש, אמאטראסו אומיקאמי (Amaterasu Omikami) ואחיה אל הסערה סוסאנואו נו מיקוטו (Susanoo no Mikoto) כדי לברר מי משניהם חזק יותר. הם הסכימו כי זה שיילד בנים זכרים הוא החזק. האלה, לבושה שריון כלוחם, ביקשה מאחיה את החרב, סמל הגבריות. אל הסערה שלף את החרב מנדנה ונתן אותה לאחותו. היא שברה את החרב לשלושה חלקים, לעסה את שבריה, וכאשר ירקה אותם נולדו שלוש בנות יפות. לאחר מכן התירה משערה ומזרועותיה את ענק אבני החן הקרויות יאסאקוני נו מאגאטאמה
(yasakuni no magatama; אבני הנשמה הקעורות), סמל לנשיותה. היא פרמה את הענק מעל לבאר השמים, ואבני החן ניתזו אל תוך המים. סוסאנואו שטף את אבני החן, לעס אותן בין שיניו, ומפיו נולדו חמישה בנים. אל הסערה סבר שניצח בתחרות אך אלת השמש אמרה לו: "הזרע שממנו נולדו חמשת בניך שלי הוא ולכן אין ספק שהם בניי. שלוש הבנות נולדו משברי חרבך, ולכן ברור שהן בנותיך". מן הסיפור אנו למדים שבמיתולוגיה יוחסו לאל ולאלה תכונות מיניות־מגדריות של גבר ושל אישה כאחד.

בתקופת הייאן (Heian; 1185-794) זוהתה האלה אמאטראסו עם אל זכרי - בודהא דאיניצ'י (Buddha Dainichi; הבודהא של האור). אלברט קאאמפר, הולנדי שביקר בדשימה בשלהי המאה ה־17, תיאר את אמאטראסו במונחים זכריים ואף הוסיף שהיפנים אינם יודעים מי היא רעייתו.

בציור ובפיסול מיניותם של הבודהא ושל הבודהיסטוות המלוות אותו אף היא עמומה, כפי שניתן לראות בציור של אמן אנונימי מן המאה ה־14 המוצג בתערוכה. ייתכן שהדבר נובע מכך שאחד מסממני ההארה הבודהיסטית היא היעלמות הדיכוטומיות: גוף ונפש, טוב ורע, חיים ומוות ואולי גם בין הזכרי לנקבי. האל ההודי קאנון נהפך בסין לאלה ומשם הגיע ליפן ועד היום הוא מוצג כבעל מיניות עמומה, כפי שניתן לראות בציור הדיו של האמן טראזאקי קוגיו
(Terazaki Kogyo). גם הבודהיסטווה מונג'ו מתואר כך.

השימוש בריבוד מיני־מגדרי בספרות בתקופת הייאן הוא כלי אמנותי שנועד ליצור עניין ספרותי, הומור, ועמימות המסקרנת ומגרה את הקורא לפרש את היצירה בדרכים רבות. ניתן למצוא דוגמאות רבות לריבוד זה שבו נראה רצף של חילופי מגדר בינאריים, גבר/אישה, המשתנה תדיר. מבחינה ספרותית, אין מדובר ברצון ליצור מגדר שלישי אלא לשנות את הפריזמה הקונטקסטואלית כדי שיהיה אפשר לבחון את נושא היצירה מכיוונים שונים.

רצף של חילופי מגדר נראה בבירור בספר יומן טוסה (Tosa nikki; 935) המתאר את שובו לקיוטו של מושל טוסה, קי נו־טסוראיוקי (Ki no Tsurayuki). הדמות המתוארת בטקסט המחליפה את טסוראיוקי בסיפור והאישה הפותחת אותו אינם שני מספרים המופיעים בזמנים שונים, אלא משך או רצף של שני מגדרים השותפים במרחב הטקסטואלי. דמותו של טסוראיוקי כמחבר זכר, מתארת איש(ה) שהיא המספר(ת), ודמות זו מתארת דמות של משורר המדקלם שיר בקול שאינו שלו. התוצאה היא ריבוד של זהויות מגדריות. אין הם מבטלים זה את זה, אין הם משולים למגדר שלישי וגם אין הם נהפכים לאנדרוגינוס. אלא כולם שותפים לאותו מרחב ספרותי ולמעשה שומרים על זהותם. הזהויות המתחלפות תורמות להתנסות הנרטיבית של הקורא המוזמן להצטרף אף הוא לתוך הרצף הזה.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה בולטת עוד יותר בסיפור "אריאקה נו וואקארה" (Ariake no wakare) מן המאה ה־12 שתורגם לאנגלית בשם "פרידה עם שחר" (Parting at Dawn). מסופר בו על הנערה אריאקה, שגדלה כטום־בוי והייתה למפקד משמר החצר הקיסרי. בניגוד לחציית מגדר סימטרית פשוטה, לאריאקה זהות מגדרית חמקמקה ומשתנה, המשורטטת בחן חושני־פרובוקטיבי בעל הילה מסתורית ועמומה, כמעט על טבעית. יש לה כוח פיתוי של גבר ושל אישה, מה שנחשב לאריסטוקרט האידיאלי של התקופה.

סדרת המאנגה המודרנית של איקדה ריוקו (Ikeda Ryoko; נולדה 1947) "ורד ורסאי" (Berusairu no bara) שהחלה להתפרסם בשנת 1972 מזכירה מאוד את סיפורה של אריאקה. איקדה הייתה מאמניות המאנגה הראשונות שהשתמשו בעמימות המינית־
המגדרית ככלי אמנותי. אוסקר, הדמות הראשית במאנגה, היא למעשה נערה שחונכה להתנהג ולהתלבש כגבר. היא גדלה להיות מפקד/ת בצבא של מרי אנטואנט ומטבע הדברים היא חוזרה על ידי נשים וגברים כאחד. בסוף הסיפור היא שבה אמנם אל חיק המגדר הטבעי לה. אך גם אנדריי, הגבר האחרון שהתאהב בה, לא ידע אם היא גבר או אישה, משום שהיה עיוור. בציורי המאנגה מתואר/ת אוסקר פעם כגבר ופעם כאישה.

היפוך הציפיות של הקורא או הצופה הוא מרכיב נרחב בהומור האמנותי והספרותי. להיפוך המגדר יש ללא ספק גם מרכיב משעשע, מזעזע ולעיתים אף מגוחך, היוצר הומור וסאטירה. דוגמה לכך היא "סיפור טוריקאבאיה" (Torikaebaya monogatari) מסוף תקופת הייאן המשרטט חיי משפחה בחצר הקיסרית. האב, שר החצר, מתיר לבנו ולבתו לגדול ולהתפתח בהתאם לטבעם. הילד מזדהה עם מגדר נשי והילדה גדלה בחיי החצר כגבר. האישה, שהיא למעשה גבר הייתה לחדרנית של הנסיכה הקיסרית, שוכב/ת אתה וגורמת להריונה. הגבר, שאינו אלא אישה, הרה ממאהב ונאלץ/ת להסתתר עד הלידה. לבסוף שניהם שבים למגדר הנורמטיבי להם.

ייתכן שלהופעה בבגדי המגדר המנוגד יש קשר לארוטיות, אלגנטיות, פתוס ואסתטיות. בשלהי תקופת הייאן הופיעו ביפן יצאניות־רקדניות בשם שיראביושי (shirabyoshi; קצב לבן), שנהגו לרקוד לבושות בבגדי לוחמים ממין זכר עם חרב נתונה באבנט בדומה לאלת השמש שקיבלה את פני אחיה לתחרות ההולדה לבושה שריון.

השפה היפנית אינה מבחינה בין "טנו" (tenno; קיסר/קיסרית) זכר או נקבה וגם השם שניתן לקיסר או לקיסרית לאחר המוות אינו מציין מין או מגדר. השליטים הראשונים בסין וביפן היו נשים. הימיקו
(Himiko), טויו (Toyo), יאמאטו הימה (Yamato Hime), ג'ינגו קוגו (Jingu Kogo), איטויו־אאו נו קוגו (Itoyo-ao no Kogo) וכדומה. משנת 593 ועד שנת 779 משלו ביפן שש קיסריות. הקיסרית סויקו (Suiko) הייתה הראשונה שנשאה בתואר "טנו". אף על פי שמשלהי המאה השמינית עד למאה ה־17 לא הוכתרו קיסריות, המאפיינים הנשיים של המוסד הקיסרי נשמרו. בן־עמי שילוני טוען כי הקיסר היה דמות אם יותר משהיה דמות אב. הוא שמר על הפן הנשי בתפקיד בהשאירו את הטיפול בממלכה לאחרים. כפי שהיה מצופה מנשים, נשארו הקיסרים פסיבים ולא אסרטיבים. להבדיל ממלכים אחרים, הקיסר לא עסק בלחימה ובציד אלא בכתיבת שירה, בקליגרפיה וציור. הקיסר הוכתר פעמים רבות כאשר היה עוד ילד והיה מוקף נשים. הדיפלומט הבריטי אלג'רנון מיטפורד, שפגש באביב 1868 את הקיסר מייג'י כשזה היה בן 16, נדהם מן המראה הנשי שלו. מיטפורד תיאר בכתביו את הקיסר "לבוש ממש כמו אישה [...] גבותיו גולחו וצוירו גבוה יותר, שפתיו נמרחו באודם ושיניו הושחרו".

בטקס ההכתרה של הקיסר (daijosai) מצוירים על כס הקיסר
(shinza; מיטה מקודשת) מוטיבים נשיים, דוגמת מסרק ומלוות אותו נשים בלבד. בטקס מוגשות מנחות אורז מבושל לקאמי
(kami; אל) בשני אולמות בתוך מתחם מקודש (daijogu): ביוקידן
(yukiden) לפני חצות ובסוקידן (sukiden) לאחר חצות. בקצה הגג של שני המבנים הללו מחוברות שתי קורות בצורת X. בקצה אחד של הקורות הן חתוכות בקו אופקי ובקצה השני בקו אנכי. החיתוך האופקי, כפי שניתן לראות גם במקדשה של אלת השמש באיסה
(Ise), מסמל שהמקדש מוקדש לאלה ממין נקבה ואילו החיתוך האנכי של הקורות, כמו באיזומו (Izumo), מסמל שהמקדש מוקדש לאל ממין זכר. הקורות המצטלבות ביוקידן ובסוקידן מציינות את אחדות הזכרי והנקבי. קרמן בלייקר טוענת שבטקס ההכתרה הקיסר נולד מחדש או שרוחו מקושרת לרוח הקיסרית של האלה הקדמונית, אמאטראסו אומיקאמי, העוברת מדור לדור.

אוקון גנזאאמון (Ukon Genzaemon; פעיל בערך 1670-1630) נחשב בהיסטוריה של תיאטרון הקאבוקי לאונאגאטה (onnagata; שחקן המגלם דמות אישה) הראשון. בשיר שנכתב אודותיו כתוב: "הוא האונגאטה הראשון שהשתמש בשרווליו בעת ריקוד כמו גבר מסוים לפני שנים רבות (mukashi otoko). הוא נראה כאישה אך הוא גבר. הופעתו הייתה בדיוק כמו זו של נאריהירה". המשורר
אריווארה נו נאריהירה (Ariwara no Narihira; 880-825) נחשב מופת ליופי הגברי המשלב מראה נשי מעודן. בשיר יש משחק מילים בין המושג פוטא־נאריהירה (futa-narihira; נאריהירה הדו־מיני) לביטוי פוטא־נארי (futa-nari) שאינו אלא אדם בעל אברי מין של שני המינים. הכותב משווה את אוקון גנזאאמון, שנראה כאישה אך היה גבר לכל דבר, לדמותו הדו־מינית של נאריהירה.

בתקופת אדו כינויו של הגבר הנהנתן היה "טסו" (tsu; המתוחכם המושלם). בשנות ה־70 של המאה ה־18 כינוי זה ניתן לגבר שהיה בקי בחיי התענוגות (ukiyo), ביקר ברובעי השעשועים ובתיאטרון, היה גנדרן, אלגנטי ומעודן, חכם, בעל נימוסים טובים ובקי באמנויות הקלסיות. גבר זה מתואר באמנות התקופה כמי שנראה מעודן, נשי ולעתים צובע את שפתיו באודם, כפי שניכר בהדפסים של אוטאגאווה טויונובו (Utagawa Toyonobu; פעיל בערך 1780-1770) וקיטאגאווה אוטאמארו (Kitagawa Utamaro; 1806-1753).

למסורת האסתטית של עמימות מינית־מגדרית יש ביטוי נרחב בשוג'ו מאנגה (קומיקס לנערות) היפנית המודרנית. עד סוף שנות ה־60 של המאה העשרים נכתבו חוברות אלה בעיקר על ידי גברים, אך בראשית שנות ה־70 של המאה העשרים חלה מהפכה מגדרית בתעשייה זו. דור חדש של אמניות צעירות שתפסו את מקומם של הגברים. האמניות האלה נודעו בשם הכולל "קבוצת שנת העשרים וארבע" (Nijuyo-nen-gumi), משום שרבות מהן נולדו בשנה העשרים וארבע לתקופת שווה (1949). אף על פי שעמימות מינית נצפתה כבר בסדרת שוג'ו מאנגה שכותרתה היא "אבירת הסרט", (Ribon no Kishi; החל משנת 1953) של מייסד המאנגה היפנית המודרנית, טזוקה אוסאמו (Tezuka Osamu; 1989-1928), "קבוצת שנת העשרים וארבע" היא שפיתחה את העמימות המינית לאחד הנושאים המרכזיים בשוג'ו מאנגה. חלוצת היוצרות בתחום זה הייתה איקדה ריוקו, שהמאנגה המפורסם שלה שלה "ורד ורסאי" הוזכר לעיל. איקדה הייתה מראשוני אמני המאנגה שעסקו באהבה ההטרוסקסואלית ובאהבת נערים ביצירתה.

חציית גבולות המין והמגדר בולטת במאנגה. השימוש בדמות ראשית בעלילה, המחליפה את זהותה המינית־מגדרית יוצרת לא רק אי־יציבות המאיימת על הגבולות בחברה, אלא גם מורכבות בחיי האהבה של הדמות, שמחזרים אחריה נשים וגברים כאחד.

בשנת 1973 החלה להתפרסם המאנגה של האגיו מוטו (Hagio Moto; נולדה 1949) "הלב של תומס" (Tooma no Shinzou), האהודה על הקוראים גם היום. זהו סיפור על אהבה בין נערים בראשית המאה העשרים בפנימייה באירופה. הסיפור מתחיל עם התאבדותו של תומס בן הארבע עשרה, שאהבתו ליורי־סמול שהיה נער בוגר יותר, לא צלחה. דמותו של תומס ושל נערים נוספים במאנגה עמומה מבחינה מינית־מגדרית. שערו הבלונדיני המסולסל וגופו המעודן נראים כשל נערה. דבר דומה נראה גם במאנגה "שיר הרוח והעצים" (Kaze to Ki no Uta) של האמנית טאקמיה קייקו (Takemiya Keiko), שהחלה להתפרסם בשנת 1974. טאקמיה עסקה בגלוי בנושא שהאגיו מוטו רק רמזה עליו: אהבת נערים. הדבר נראה כבר בסצנה הראשונה המפורסמת במאנגה. הסיפור מתרחש בפנימייה לבנים בפרובנס שבצרפת בשנת 1880 והוא עוסק ברומן לוהט בין סרג' וגילבר.

בתרבות הפופולרית היפנית העכשווית יש דמויות שזהותן המינית־מגדרית עמומה. הזמר איזאם (Izam), הלובש בגדי נשים, חבר בלהקת שאנזה המפורסמת שכל חבריה גברים. "פיטר", המשמש אחד המארחים בתוכנית טלוויזיה פופולרית. מארויאמה אקיהירו (Maruyama Akihiro; נולד 1935), שהקרירה שלו התחילה בשנות ה־60 והוא עדיין מככב בטלוויזיה בפרסומות שמטרתן למכור איפור, קימונו ומותרות יקרים לעקרות בית עשירות. הזמר הנודע לשנסון יפני (enka) מיקאווה קנ'איצ'י
(Mikawa Ken'ichi; נולד 1946), מופיע אף הוא על הבמה לבוש בגדים מקושטים וצבעוניים. הוא עונד תכשיטים, צובע את שפתיו ומשתמש בשפת נשים לצורך אפקטים קומיים.

הזהות המינית־מגדרית העמומה קשורה בימינו גם למושג "קאוואי" (kawai; חמוד), המעיד על הפמיניזציה של הגבריות בקרב בני נוער יפנים. כמו במקומות אחרים בעולם, גם גברים יפנים צעירים החלו ללכת למכוני יופי וכתבי עת שונים מעודדים אותם לטפח את גופם כפי שעושות נשים. מקור התופעה כנראה בעולם המוזיקה, שם היא מכונה "אוריינטציה ויזואלית"
(bijuaru-kei), מיכוון שמנהגם של זמרים להתאפר ולאמץ מראה נשי. הגברים אינם מתכוונים ליהפך לנשים אלא הם משלבים את המראה הנשי המעודן בדימוי החדש הנחשב מושך. למעשה, ניתן לראות בכך גילוי מחדש של ערכים אסתטיים שיפן ידעה כבר מזה זמן רב.