המסורת היפנית עשירה באגדות ובסיפורי עם שמצאו דרכם אל האמנות הפלסטית ונהפכו למקשה אחת המהווה חלק בלתי נפרד מהחיים והתרבות ביפן. כמו בעולם כולו, האגדות (Densetsu) וסיפורי העם (Mukashi-banashi; סיפור עתיק יומין) היפניים משקפים את ערכי המוסר ואת סגנון החיים בארץ זו. המונח "מוקאשי־באנאשי" מדגיש את ההבדל בין סיפורי העם לאגדות המוגדרות כמקרים מופלאים אשר אנשים האמינו כי התרחשו באמת ובתמים.
אגדות וסיפורי עם יפניים רבים סופרו בהשראת אגדות וסיפורי עם ממדינות אחרות, בעיקר מהודו (למשל מן הבודהיזם), סין (למשל מן הטאואיזם) ולעתים מטיבט, בורמה וקוריאה, אשר בהדרגה קיבלו מאפיינים יפניים מקומיים. נוסף עליהם קיימים שני סוגים של יצירות מקוריות יפניות: אלה שמקורם במיתוסים של דת השינטו
(Shinto), העתיקה בדתות יפן, שהייתה קיימת כאלף מאתיים שנה לפני שאומצה הדת הבודהיסטית על ידי יפן במאה השישית; ואלה שמקורם בעלילות גבורה מימי הביניים.
דת השינטו והמיתוס הקדום של יפן הזינו את הפולקלור ואת האמונות העממיות בסיפורים ואגדות על אלים, שדים ורוחות. האמונה השינטואיסטית, הגורסת שבכל דבר ובכל חפץ שוכנת נשמה, היא מקור נוסף לקיומם של יצורים דמיוניים מופלאים שעשו את דרכם אל האגדות. הדת הבודהיסטית תרמה אף היא תרומה נכבדה לפולקלור היפני בסיפורים על גלגולי חייו של בודהא ועל קורות חייהם של אנשי דת שונים. האמונה בגלגול נשמות למשל עשויה להסביר את מציאותם של אלים ושדים מסוימים.
אמנם הטאואיזם לא היה מעולם לדת רשמית ביפן, אך האמונות הטאואיסטיות שמקורן בסין הופיעו בספרות ובאמנות שלה. האגדות העוסקות בבני האלמוות הסינים הופיעו ביפן בימי הביניים כחלק ממכלול אגדות סיניות שכללו גם עלילות על מכשפים וסגפנים, מעשי נסים ועוד. העדות הראשונה להופעת אגדות אלה ביפן היא ב"אוסף סיפורים מימים שחלפו" (Konjaku Monogatarishu) שנערך בראשית המאה ה־12. באוסף זה ניתן למצוא סיפורים יפניים עממיים, אגדות סיניות והודיות.
הסוג השני של אגדות וסיפורי עם יפניים מקוריים קיבל את השראתו משירי העלילה והמעשים הנועזים של לוחמים מפורסמים עשויים ללא חת, שהשתתפו במלחמות האזרחים שההיסטוריה היפנית רצופה בהן, כמו גם סיפורי הרפתקאותיהם של נזירים בודהיסטים או של אנשים מצליחים בחצר הקיסרית. רוב הסיפורים מתרחשים בין המאה התשיעית למאה ה־11, התקופה הקלאסית בתרבות יפן.
במשך הזמן נהפכו העלילות האלה לסיפורים שדמיון ומציאות מעורבים בהם ללא הכר. רוב סיפורי העם והאגדות סופרו בעל פה מדור לדור עד להופעת הכתב ביפן במאה השישית. לאחר מכן הם הועלו על הכתב בידי בני האצולה, שידעו קרוא וכתוב.
היצירות הקדומות ביותר שהועלו על הכתב במאה השמינית הן כנראה "אוראשימה טארו" (Urashima Taro) שנמצאת ב"רשומות המקומיות של טאנגו" (Tango Fudoki; שנת 713 לספירה) ו"סיפורו של חוטב הבמבוק" (Taketori Monogatari). הסיפורים מתארים פעמים רבות את קורותיהם של דמויות ושל יצורים משונים שחלקם הופיעו בצורה על־טבעית. קאגויהימה (Kaguyahime), למשל, היא בת הירח היפהפייה, שנמצאה בתוך קנה במבוק על ידי חוטב הבמבוק. מומוטארו (Momotaro) הוא ילד שבקע מגרעין של אפרסק. סיפורים אחרים, דוגמת סיפורו של האנאסאקה־ג'יג'י
(Hanasaka-jiji), זקן שהפריח את העצים הקמלים, באים להסביר תופעות טבע בצורה משעשעת ובעלת מוסר השכל. האגדות משקפות גם את הרצון להבין את חוקיות היקום ואת איתני הטבע.
בכל ארץ יש סיפורים ואגדות המספרים על בעלי חיים מדברים, ויפן אינה יוצאת מכלל זה. לבעלי החיים תפקיד חשוב במיתולוגיה ובאגדות של כל עם לעתים בזכות עצמם ולעתים בגלל הקשר שלהם עם בני אלמוות או עם האלים. בעלי החיים עשויים להיות אסירי תודה לבני האדם או זדוניים, הם יכולים לדבר זה עם זה ועם בני אדם. בחיים האמיתיים אף היו אנשים אשר טענו שלחיות תכונות אנושיות או כישורים של בני אדם: במיתולוגיה אפיון זה מוגזם מאוד.
הדרקון הוא החיה המיתולוגית העתיקה ביותר המופיעה במיתולוגיה. בדרך כלל הדרקון דורש הקרבת אדם. למשל, הדרקון שבזנבו מצא סוסאנו־או נו מיקוטו (Susano-o no Mikoto), אל הסערה השינטואיסטי, את החרב הקסומה; או במקרה בו בת זוגו של יאמאמוטו השליכה עצמה לים לחסדי אלי הדרקון.
השועל הוא בעל החיים הקדום ביותר, שסיפורים על אודותיו מקורם באמונות תפלות. השועל הוא שליחו של אל האורז השינטואיסטי אינארי (Inari), ולעיתים האל מתואר כשועל. כמו חיות אחרות באגדות ובסיפורי עם, השועל יכול לשנות צורה וליהפך לאדם, אך אין הוא עושה זאת לעתים קרובות כל כך כמו הנחש או הדרקון. למשל באוסף "סיפורים מופלאים מהמסורת היפנית הבודהיסטית"
(Nihon Ryoiki) מן המאה התשיעית לספירה, נכלל סיפור על שועל שנהפך לאישה.
מלבדם גם הכלב, החתול, הארנב והטאנוקי (Tanuki; מעין דביבון) מככבים בסיפורים רבים. הטאנוקי הוא בעל מזג משתנה. הוא עשוי להיות ערמומי, בעל יכולת לשנות צורה, אסיר תודה, או שוטה שקל לרמותו. כאשר הטאנוקי מתואר באגדות בדמות נזיר בודהיסטי, הוא מסמל מידה טובה והכרת תודה.
שני האוספים העתיקים ביותר, שנערכו במאה השמינית, הם ה"קוג'יקי" (Kojiki; אוסף סיפורים עתיקים, 712 לספירה) וה"ניהון־שוקי" (Nihon-shoki; הכרוניקה היפנית, 720 לספירה). בשניהם מתוארים בריאת השמים והארץ, הופעת האלים ומאורעות שונים שהתרחשו ביפן בעת העתיקה. "סיפורו של חוטב הבמבוק", היכול לשמש דוגמה לספרות יפנית רומנטית מן התקופה, מתאר בעיקר את מנהגי החצר בעיר הייאן (Heian; היום קיוטו). ב"קוג'יקי" ניתן למצוא סיפורים העוסקים גם באלים שנהפכו לבני אדם, בבני אדם שנהפכו לציפורים, בני אדם שנהפכו לאלים, וכן בעלי חיים, ציפורים, צמחים, נופים ועוד.
הדפסי העץ הראשונים שנוצרו ביפן במאה ה־17 פורסמו תחילה בספרים מאוירים (Ehon), אשר חלקם עסקו בסיפורי עם ואגדות. בראשית המאה ה־18, אייר הצייר היפני טאצ'יבאנה נו מוריקוני
(Tachibana no Morikuni) למעלה ממאה ציורים בהשראת אגדות וסיפורי עם מן ההיסטוריה של יפן. אחד האמנים הידועים ביותר בכל הדורות, קאטסושיקה הוקוסאי (Katsushika Hokusai; 1849-1760) יצר את ה"הוקוסאי מאנגה" (Hokusai-manga), שבו אוסף עשיר של רישומי הכנה אשר שימשו מקור השראה לאמנים רבים שאיירו ספרי אגדות וסיפורי עם.
אגדות וסיפורי עם היו מקור השראה לריקוד היפני ולתיאטרון המסורתי - תיאטרון ה"נו" הקלאסי שהופיע במאה ה־14 ותיאטרון ה"קאבוקי" שהופיע בראשית המאה ה־17. הצגות ומופעים אלה, המוצגים עד היום ביפן, משמשים מקור השראה בלתי נדלה לאמנים ולאומנים היפנים - ציירים, מעצבים, פסלים, קרמיקאים וכדומה.
בתערוכה זו, שכולה מאוסף המוזיאון, מוצגים פסלוני נטסקה, כלי לכה, ציורים, הדפסים, רישומים, אביזרי חרבות ועוד, שעניינם העולם הבדיוני־הדמיוני המופלא של האגדות וסיפורי העם.