תמונות שנושאן ציפורים ופרחים, ביפנית קאצ'ו־א (kacho-e) או קאצ'ו־גא (kacho-ga), היו חביבות במיוחד על האמנים היפנים המסורתיים. קאצ'ו־א הוא אחד משלושה נושאי ציור שמקורם בשיטת מיון סינית. שני הנושאים הנוספים הם ג'ינבוטסו־גא
(jinbutsu-ga; ציורי דמויות) וסאנסוי־גא (sansui-ga; ציורי נופים). החלוקה לציורי ציפורים ופרחים כנושא עצמאי נקבעה בסין במאה העשירית, בתקופת סונג (Sung; 1279-960).
הנושא העיקרי של הקאצ'ו־א הוא ציפורים יחד עם עצים פורחים
(kaboku), צמחים פורחים (kaki) או עשבים פורחים (soka). קטגוריות משנה של הקאצ'ו־א כוללות גם ציורי פירות וירקות
(sôka), עשבים וחרקים (sôchû), אצות ודגים (sôgyo). ציורים שמתוארים בהם גם בעלי חיים (sôjûga), כגון דרקונים, נמרים, קופים וסוסים, נחשבים לקטגוריה עצמאית.
ביפן הופיע הנושא לראשונה בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1333), כאשר נזירי זן החלו לצייר בדיו שחורה ציורים של במבוק, עצי שזיף או עשבי בר ולצדם אווזים או בעלי כנף אחרים, בהשפעת הציור הסיני האקדמי מתקופות סונג ויואן (Yuan
1368-1279). במאה ה־15 החלו אמנים יפנים מקצועיים לצייר ציפורים עדינות ופרחים נאים בסגנון נטורליסטי וססגוני, שהיה נפוץ באקדמיה לציור הקיסרית הסינית במאה ה־12.
בסוף המאה ה־15 ובמאה ה־16 הרבו האמנים היפנים לצייר ציורי קאצ'ו־א. טויו סשו (Toyo Sesshu; 1506-1420) שילב ציורי ציפורים ופרחים על רקע של מסכים מעוטרים גדולים, המתארים נופים שונים בארבע עונות השנה. קאנו מוטונובו (Kano Motonobu; 1559-1476) שילב בציוריו את הסגנון הסיני עם סגנון היפני הלירי, היאמאטו־א (Yamato-e). קאנו אייטוקו (Kano Eitoku; 1590-1543), נכדו של מוטונובו, צייר בסוף המאה ה־16 ציורים צבעוניים מלאי חיוניות של ציפורים ופרחים על רקע מוזהב.
בתקופת אדו (Edo; 1868-1603) התרחקו ציורי הקאצ'ו־א מנושאי האוקיו־א (Ukiyo-e) המסורתיים, שעסקו בעיקר בתיאור תענוגות העולם החולף, בציורי תיאטראות הקאבוקי, רובעי השעשועים, נשים יפות ומתאבקי סומו. בתקופה זו ציירו האמנים את הקאצ'ו־א בערב רב של סגנונות וטכניקות. פעמים רבות הם ציירו עצי שזיף פורחים וקנים בדיו שחורה או ענף מתפצל של עץ אורן ועליו ניצב נץ מצויר בצבעים חזקים על רקע מוזהב. לפרקים ציירו פרחי גן וציפורי שיר בגוונים צבעוניים, או בריכות לוטוס ומפלי מים בהתזת דיו. בעקבות ציוריו של האמן טאוואראיה סוטאטסו (Tawaraya Sotatsu; ? 1643-?) נודעו אמני אסכולת רימפה (Rimpa) בציוריהם הליריים, המתארים עשבים שפריחתם עונתית
(shiki sôka) ובציורי עיטורים פרחוניים שהמקור להשראתם בספרות הקלאסית.
נוסף על המוטיב הקונבנציונלי של ציפורים ופרחים, והשילוב הקישוטי שהם יוצרים, החלו מקצת האמנים באותה תקופה ללמוד לצייר נושאים אלו באופן ריאליסטי. את הציורים הריאליסטיים של הטבע (shasei-ga) ציירו אמנים חברי אסכולת קאנו, דוגמת קאנו טאניו (Kano Tanyu; 1674-1602) או אמני אסכולת רימפה, דוגמת אוגאטה קורין (Ogata Korin; 1716-1658). אך יותר מכל אפיינו הרישומים והציורים הריאליסטיים את סגנונם של מארויאמה אוקיו (Maruyama Okyo; 1795-1733) ושל אמני אסכולת מארויאמה.
ציורי הקאצ'ו־א היפניים מביעים משהו שהוא מעבר לתיאור הפיזי של ציפורים ופרחים. הם מסמלים את עונות השנה ומייצגים הלכי נפש. ציפור המצוירת בתיאור מרומז, כשהיא מעופפת בקלילות מעל פרחים או ענפי עצים, מבטאת את רוח הדברים ולאו דווקא את המציאות. ייחודה של האמנות היפנית הוא ביכולת להעביר בציור את התחושה שהכל חולף ועם זאת את תחושת המחזוריות הנצחית של הטבע, כאביב המתחדש בפריחתו בכל שנה.
הציורים המוצגים בתערוכה מתמקדים בנושא העיקרי של הקאצ'ו־א, כלומר בציפורים ופרחים, בעיקר אלה שצוירו במגילות מצוירות, הדפסי עץ, חפצי לכה ואביזרי חרבות מעוטרים מאוסף המוזיאון. רוב היצירות הן של אמנים מתקופת אדו (Edo
1868-1603). במקצת היצירות, בעיקר במגילות המצוירות, נשמר סגנון הציור הסיני, אך בהדפסי העץ ניכר הטעם היפני המעודן והפיוטי.