קולות המלחמה, צהלות הסוסים משדה הקרב ושאון החרבות הנוקשות זו בזו נדמו זה מכבר. אך החרב היא אחת משלושת סמלי דת השינטו המקודשים ביותר ולכן שמור לה מקום מיוחד בתרבות היפנית. המיתולוגיה היפנית מספרת כי אלת השמש שלחה את נכדה ליפן לאחר שהעניקה לו מראה, אבן חן דמוית חצי סהר, וחרב קסומה, אשר אחיה, אל הסערה, מצא בבטנו של נחש בעל שמונה ראשים. חפצים אלו היו לסמל של שלטון קיסרי יפן. הכנת החרב נחשבת אפוא עד היום למלאכת קודש. בתחילה עסקו בה נזירי הרים (Yamabushi) ומאוחר יותר משפחות שהתמחו במקצוע, ורזי ייצור החרבות עברו בהן מאב לבן. לפני הכנת החרב נהגו חרשי המתכת לערוך טקס טיהור דתי שינטואיסטי - הם רחצו את הגוף כולו במים, לבשו בגדי כוהנים ונשאו תפילה לאלים שעבודתם תצלח.
החרבות היפניות הוכנו בעבודת יד ללא כל שימוש במכונות או בטכנולוגיה מתקדמת. לרשותו של חרש המתכת עמדו כלים פשוטים מועטים וכישרון רב. לפיכך נחשבה החרב ליצירת אמנות כבר בתקופות קדומות. ביפן פעלו כמאתיים אסכולות של אמני ייצור חרבות, מאה ועשרים מתוכן בין המאה העשירית למאה ה־12 ושמונים מן המאה ה־17 עד המאה ה־19. באסכולות אלו פעלו כאלף אומני חרבות ידועים מאוד ובין עשרת אלפים לשנים עשר אלף אומנים אשר המידע עליהם חלקי בלבד. החרב היפנית ניתנת לחלוקה ליותר ממאתיים מרכיבים, שאת כל אחד מהם ניתן לעצב בצורות רבות ושונות. התוצאה היא צירופים מגוונים לאין ספור.
על פי צורת החרב ועיבודה ניתן לזהות לאיזו אסכולה היא שייכת. מראשית המאה העשירית הופיע חתימת האומן על קת החרב, לחתימה נוספו שם המחוז, שם היישוב, והתאריך שבו עבר הלהב חיסום (tempering).
מן המאה השלישית לפני הספירה ועד למאה השלישית לספירה השתמשו ביפן בנשק עשוי אבן, ברונזה או מתכת. הטכניקה של חישול המתכות יובאה ליפן במאה הרביעית מסין דרך קוריאה והחרשים הראשונים היו כנראה ממוצא סיני וקוריאני. שיטת הכנת החרב מיוחדת במינה. מראשית המאה השמינית החרבות היפניות יוצרו מפלדה חזקה במיוחד על ידי שליטה במרכיב הפחמן שבהן. מן ההתחלה חלקי הלהב השונים נעשו בדרגות קושי שונות. הצד החד של הלהב עשוי ממרטנסיט גבישי (Martensite; תמיסה מוצקה של ברזל ופחמן) והצד הקהה של הלהב מפלדה גמישה יותר. החרבות הקדומות ביותר חושלו ועוצבו על ידי קיפול חוזר ונשנה של המתכת במהלומות פטיש, שיצרו כעשרת אלפים שכבות של פלדה. את הפלדה היו מתיכים בתנורים המוסקים על ידי פחם עץ שהחום בהם הגיע לאלפי מעלות. החרש בחר את המתכת שבה ישתמש לחלקים שונים של החרב מתוך לוח דק שהוא יצר מגוש מתכת לוהט במהלומות פטיש. את הלוח הוא הכניס למים על מנת לקררו ולאחר מכן שבר אותו לפיסות מתכת בגודל מטבע. הוא בחר כל חתיכה על פי צבעה, המבנה הגרעיני שלה, ותערובת הפחמן שבה לפני שהשתמש בה להכנת הלהב.
לאחר תהליך החישול, שבו מקנה הנפח לחרב את צורתה הסופית בעזרת פטיש ומגרד, עובר הלהב תהליך של חיסום וליטוש. שני תהליכים אלו מיוחדים לחרבות יפניות. בתהליך החיסום, שבו המתכת מוקשת על ידי ליבון וצינון, נוצרת סמוך לצד החד של הלהב דוגמה המכונה האמון (Hamon). דוגמא זו היא אחד הדברים היפים ביותר בחרב היפנית. בחרבות המוקדמות הדוגמא התאפיינה בקו ישר סמוך לקו המתאר של קצה הלהב ובמקביל לו. בתחילת תקופת קאמאקורה (Kamakura; 1333-1185) דוגמה זו עוצבה בצורות רבות ויפות. היה מעבר הדרגתי מחיסום שיצר קו ישר (Suguha) עד לחיסום שיצר דגם גלי (Midare) או מפותל
(Chojimidare). פרט לדוגמאות אלו נוצרו דוגמאות רבות אחרות וביניהם גלים ארוכים וקצרים, שורות של נקודות המזכירות עצי אשוח ועוד. על פי דוגמאות אלו ניתן לזהות את האסכולות או את האומנים שיצרו אותן.
תהליך החיסום נעשה בשלב האחרון של הכנת החרב. הלהב מכוסה בחומר (בפי העם חימר) מדולל במים ובו אבקת ליטוש, מלחים מתיכים וחומרים אחרים הלקוחים ממרשמיהם הסודיים של האומנים. שכבה עבה של תערובת זו נמרחת על גוף החרב. בצד החד של הלהב מותירים שכבה דקה בלבד ואופים את החרב בתנור עד אשר החומר הופך לחרס. חרשי המתכת מחממים את הלהב לדרגת חום מדויקת שאותה הם מזהים לפי הצבע האדום שמתקבל. מכניסים את החרב הלוהטת למים כשצידה החד פונה כלפי מטה. מאחר שהצד החד של הלהב דק יותר ושכבת הציפוי גם היא דקה באזור זה, הוא מתקרר מהר יותר מן הצד הקהה של גוף החרב. כתוצאה מכך נוצרת פלדת מרטנסיט חזקה מאוד לאורך הצד החד של הלהב שאותה ניתן להשחיז עד שתהיה חדה מאוד. כך גם נוצר ההאמון. לעתים ניתן לזהות לפי צורת ההאמון את יוצר החרב. הצד החד של הלהב כמעט לבן בצבעו וצבעו של גוף החרב כהה יותר ונוטה לכחול־אפור. בין ההאמון לגוף החרב יש אזור מעבר שמופיעות בו נקודות קטנות ומבריקות של מרטנסיט. כאשר הן גדולות דיין וניתן לראותן בעין הן נקראות ניאה (Nie), וכאשר הן יותר קטנות ונראות כעננים או ערפל הן נקראות ניאוי (Nioi). גמישותו של גוף החרב יחד עם חוזקו וחדותו של הלהב הפכו את החרב היפנית לכלי נשק מצוין.
הליטוש של החרב נעשה על ידי מלטש ולא על ידי החרש עצמו. לצורך כך הוא משתמש בסדרה של אבנים שונות על פי דרגת העידון של הגרעיניות שלהם, ובמים. הליטוש משייף את השכבה העליונה הגסה של החרב מבלי לעוות את מבנה הלהב. כך נחשף ההאמון.
ביפן נמצאו חרבות עתיקות (Jokoto) באתרי קבורה כבר בתקופת קופון (Kofun; 710-300). החרבות העתיקות היו ישרות ואורך החוד (קצה הלהב) שלהם קצר. הלהב היה מחודד משני צדדיו ובעל חתך מעוין. חרבות אלו יוצרו ביציקת ברונזה או פלדה לתבנית אבן. גם בתקופת נארה (Nara; 794-710) ועד למחצית תקופת הייאן (Heian; 1185-794) היו החרבות ישרות ודמו לחרבות שנמצאו באתרי הקבורה. הן היו קצרות וקלות במשקל ונראה כי השימוש בהן היה לצורך נעיצה ולא חיתוך. מן המאה העשירית החרבות היו יותר ארוכות, מעוקלות במקצת והלהב שלהן היה מחודד מצד אחד בלבד. חרבות אלו התאימו לשימושם של לוחמים רכובים על סוסים וניתן היה לבצע בהם תנועת נעיצה וגם תנועת דיקור. מתקופה זו ואילך החרב התאפיינה בידית ארוכה עשויה עץ עטוף בעור דג (טריגון או כריש). מסמר עץ (Mekugi) החודר ללשון הלהב מבעד לחור בידית מחבר את שניהם. משני צידי הידית מחוברים אל עור הדג שני קישוטי מתכת (Menuki) בעזרת שרוך הכרוך סביב לידית שתפקידו בין היתר גם לשפר את האחיזה בחרב. בשתי קצוות הידית מכסה וטבעת מתכת (Fuchi-kashira) ובין הידית ללהב נמצאת דסקית מתכת המשמשת מגן יד. כל אביזרי המתכת זכו לעיטור ולקישוט תואם. החרב היפנית נתונה בתוך נדן עץ (Saya) אשר הוחלף על ידי הלוחמים בהתאם לשימוש. נדנים מצופים מתכת שימשו בעת קרב, נדני עץ פשוטים שימשו בעת נדודים, ונדנים מצופים לכה ועליהם עיטורים שונים נחגרו כשהלוחם עטה לבוש רשמי. (ראו הרחבה: הטסובה ואביזרי מתכת אחרים של החרב)
מאמצע תקופת הייאן ובתקופת קאמאקורה ניכר שיפור רב בייצור החרבות. חרבות אלו מכונות חרבות ישנות (Koto). בדרך כלל נשא הלוחם שתי חרבות. חרב ארוכה הנקראת טאצ'י (Tachi) שנישאה תלויה מצד שמאל, והלהב שלה פונה כלפי מטה כדי שרוכב על סוס יוכל לשלוף אותה בקלות. חרב זו התאפיינה בקימור אלגנטי והלהב שלה הלך ונעשה צר יותר לכיוון החוד. אורך הלהב של הטאצ'י נע בין 45 ל־70 סנטימטר. לצד החרב הארוכה נישא פגיון טאנטו
(Tanto) הקצר, אשר אורכו עד 30 סנטימטר ובו השתמשו בעיקר בדו־קרב.
החרבות שיוצרו בתקופת קאמאקורה נחשבות לחרבות הטובות בעולם הן מבחינה אמנותית, הן מבחינה טכנית ואף יוצאו לסין ולקוריאה. בתקופה זו גם החלו להופיע אסכולות של חרשי מתכת במחוזות רבים ביפן וחרבות מפורסמות זכו להיקרא בשמות והיו לנכס יקר ערך. בתקופת מורומאצ'י (Muromachi; 1568-1333) גדל ייצור החרבות אך איכותן פחתה כתוצאה ממלחמות אזרחים ארוכות. שיטות רבות שנשמרו בסוד להכנת החרבות אבדו ואומני חרבות הוערכו על פי מספר החרבות שייצרו ולא תמיד על פי איכותן. בכל זאת בשנים 1450-1400 יוצרו חרבות יפות, במיוחד במחוז ביזן (Bizen; היום מחוז Okayama). בתקופה זו הופיעו חרבות קצרות יותר מהטאצ'י המכונות קאטאנה (Katana). חרבות אלו התאימו לקרב שהתנהל על הקרקע ולא מעל גבי סוסים. בקרבות כאלה, למהירות השליפה של החרב מן הנדן ולתקיפה עשויה להיות חשיבות מכרעת לחיים ולמוות. לכן חרבות אלו נישאו מושחלות בתוך חגורות הקימונו והלהב שלהן פונה כלפי מעלה, דבר שאפשר לשלוף את החרב ולהכות את היריב בתנועה אחת מתמשכת. חרבות אלו היו קצת יותר רחבות ובעלות חוד גדול יותר על מנת שיוכלו לחדור מבעד לשריון של היריב. בגלל גודלה ומשקלה של החרב הארוכה אחזו בה בשתי ידיים, ולפיכך לא נשאו הלוחמים מגן כנהוג במערב. אורכו של הלהב נע בין 50 ל־60 סנטימטר והוא מעוקל פחות מן הטאצ'י. לצד הקאטאנה נשאו הסמוראים גם חרב קצרה יותר המכונה וואקיזאשי (Wakizashi) אשר נישאה אף היא מושחלת דרך האבנט והלהב שלה פונה מעלה. אורך הלהב של הוואקיזאשי נע בין 35 ל־50 סנטימטר והיא נחגרת ביחד עם הקאטאנה. לעתים נחגרה חרב זו בתוך הבית משום שאת החרב הארוכה היו משאירים בכניסה לאות אמון בבעל הבית. זוג חרבות אלו מכונה דאישו (Daisho; ארוך וקצר) והן נעשו על ידי אותו האומן. כמו כן היו בשימוש פגיונות אייגוצ'י (Aiguchi) שלא היו להם מגיני יד, והם שימשו לצורך הגנה או התאבדות.
בתקופת אזוצ'י־מומויאמה (Azuchi-Momoyama; 1600-1568) ובתקופת אדו (Edo; 1868-1603) הופיע עניין מחודש באמנות ייצור החרבות ובמיוחד במיומנויות האבודות של חרשי המתכת המסורתיים. חרשי המתכת ניסו לייצר חרבות מאיכות גבוהה כמו של החרבות הישנות. חרבות אלו מכונות שינטו (Shinto; חרב חדשה). האומנים החלו להשתמש בין היתר בברזל שיובא ליפן על ידי ההולנדים, המכונה נאמבאן (Namban; הברברים הדרומיים, כינוי לזרים). צבען של חרבות אלו בהיר יותר.
מכיוון שכל סמוראי היה צריך להיות בטוח שהחרב שבידו חדה דיה, הלוחמים ניסו את החרבות שלהם על פיסות ברזל, קסדות ישנות, או על אלומות קש עבות. מאחר שימי שלטון אדו, במיוחד במאה ה־18, היו תקופה של שלום ושגשוג, נאלצו הסמוראים לנסות את חדותן של החרבות על ידי חיתוך גופות של פושעים שהוצאו להורג (Tameshigiri). ניתן למצוא חרבות מתקופה זו אשר על הקת שלהן רשומה תוצאת הבדיקה, התאריך, ושם המוציא להורג, בשיבוץ זהב.
בתקופת אדו חרשי המתכת החלו ליפות את החרב כדי שתתאים למעמד הנושא אותה. ביפן, שהיא המדינה היחידה בעולם האוסרת על גברים לענוד תכשיטים, החרב המעוטרת והמקושטת נחשבה לתכשיט וכלי לביטוי אמנותי. סוחרים עשירים ובעיקר מאוסאקה החלו לשאת חרבות. מראשית המאה ה־19 ועד לסוף תקופת אדו, יוצרו חרבות חדשות (Shinshinto; חרב חדשה חדשה) ובהן ניסו להחיות את המסורת הארוכה והמפוארת של ייצור החרבות. בתקופת מייג'י (1912-1868) החלה תקופה של מודרניזציה ביפן, ולכן נדחתה את התרבות העתיקה והמסורתית. בשנת 1876 אסר הקיסר מייג'י על נשיאת חרבות בפומבי והתיר רק למספר מצומצם של חרשי מתכת להמשיך בעבודתם כדי לשמר את אומנות ייצור החרבות. כתוצאה מכך הושמדו חרבות רבות וחלקיהן המעוטרים להפליא נותרו בידיהם של אספנים פרטיים ומוזיאונים. במלחמת העולם השנייה אספו האמריקאים חרבות רבות, מחצו אותן בעזרת מכבשים והטביעו אותן בים. לאחר המלחמה הובאו חרבות רבות לאירופה ולארצות הברית כמזכרות, וכתוצאה מכך נדרשו כל בעלי החרבות ביפן לרשום אותן במשטרה. חוק זה קיים גם היום.
חרבו של הסמוראי היתה לא רק כלי נשק עבורו. היא סימלה את אומץ לבו, את מעמדו ואת נאמנותו המוחלטת לאדונו. היא הייתה "נשמת הלוחם", כפי שנאמר בפקודת המצביא הצבאי טוקוגאווה איאייסו (Tokugawa Ieyasu) בשנת 1615. חרבות סמוראים רבות מועברות בירושה עד היום ככלי יקר ערך.