התערוכה עוסקת בקו התפר שבין אמנות ריאליסטית לאמנות אבסטרקטית בהדפסים היפנים המודרניים. בעוד האמנות הריאליסטית מתארת מראות מוכרים אותם מזהה כל צופה, באמנות האבסטרקטית פעמים רבות עין המתבונן אינה יכולה לזהות צורות מוכרות וידועות מן הטבע או מן החיים הסובבים אותו. באמנות היפנית המשקפת את המעבר בין שני הסגנונות הללו ניתן לזהות בנקל את הנושאים המתוארים בתמונה אך מטרת האמנים אינה בהכרח יצירת תמונה המשקפת את המציאות. שאיפתם מתרכזת בבניית קומפוזיציה הרמונית על משטח דו־ממדי העשויה ממרכיבים גיאומטריים, מקוים ומכתמי צבע. הדבר בא לידי ביטוי בהדפסים היפניים על ידי שימוש במוטיבים כגון, חזיתות של מבנים וגנים אותם אנו יכולים עדיין לזהות אך הטיפול האמנותי בהם מיוחד. למשל, כאשר מתואר מבנה ארכיטקטוני במשטח הקדמי של התמונה מבלי להשאיר כמעט מקום לרקע הדבר יוצר זהות בין חזית ההדפס לבין חזית המבנה. מבחינה צבעונית נעשה שימוש במשטחים פסטליים, מתוחמים ומוגדרים כשאחד גולש וחודר למשנהו או באמצעות טונאליות מאופקת. ניתן לראות זאת בבירור בהדפס העץ קאמיאמה, טוקאידו של האמן סקינו ג'ונאיצ'ירו, ובתצריב עיר צפונית 5 של האמן קיטאגאווה יושיאה. בשתי העבודות נראה כי האמנים מתחבטים בבעיית היות הנייר משטח דו־ממדי ולא תלת־ממדי כמבנים אותם הם מתארים.
מרכיב שליט אחר בהדפסים הם גגות רעפים של בתים או מקדשים. במקרים אלו, בשטח כולו או בחלק ניכר ממנו, נראה קטע של גג רעפים היוצר מקצב גלי ואין סופי. ניתן לראות זאת ביצירות יונאקוני בגשם של האמן אונו מיטסוהירו, מקדש סיני של האמן סקינו ג'ונאיצ'ירו, סטואיצ'י בשמש של האמן שימויאמה טסוטומו וביצירה מבט אחורי של מבצר ניג'ו של האשימוטו אוקייה. תיאור מרכיבים קטועים בתמונה בה הקומפוזיציה מושלמת גם מבלי לשמור על חוקי המרכוז כבאמנות הרנסנס באירופה אופייני להדפסים היפנים המסורתיים ובמיוחד לאלו של אנדו הירושיגה
(1858-1797). בתיאורי פנים או חוץ של מבנים הדגש הוא על הצד הדקורטיבי של הקירות והגגות ואלו נבנים על ידי משטחי צבע וקוים מקבילים, אלכסונים ומשולשים היוצרים תחושה של ארגון, סדר וסגנון. ניתן לראות את הקומפוזיציה הבנויה מקוים מקבילים ביצירה משטח לייבוש דיונונים ואת זו הבנויה ממשולשים בתמונה שיראקאווה־גו בשלג, שתיהן של האמן קיטאוקה פומיו. את הקומפוזיציה הבנויה מאלכסונים ניתן לראות בהדפס גן האבנים במקדש ריואנג'י A של האמן מאדה מאסאו.
אחד האלמנטים הדומיננטיים בהדפסים היפנים המודרניים הוא תחושה של בדידות וניכור שמאפיינים אולי את חיי האדם והאמן המודרני. ברוב היצירות נעדרת דמות האדם ואם היא מתוארת בהדפס זה או אחר היא נטמעת בנוף הטבעי או האורבני. האדם המודרני הטביע את חותמו על הנוף באמצעות אנטנות טלוויזיה, עמודים, חוטי חשמל, חפצים ומבנים מיוחדים והם המרכיבים היחידים המעידים על נוכחותו בקומפוזיציה החצי־אבסטרקטית. ניתן לראות זאת בהדפסים סטואיצ'י בשמש של האמן שימויאמה טסוטומו, וביצירה יומן: 12 ביוני (רחוב) של נודה טטסויה שמתארת חזית של מבנים שמוצגים כבצילום ממכונית נוסעת ומעבירים את תחושת המהירות בהם חולפים החיים. לתחושת החלוף אמנם יש מרכיב מלנכולי אך יחד עם זו התנועה מבטאת את הממד הויטאלי בחלוף.
הבחירה של האמנים שלא לוותר על מראות מוכרים ביצירותיהם ולהתרכז באמנות אבסטרקטית לחלוטין מלמדת על כך שהאמנות היפנית המסורתית לא התבטלה בפני החדש והאמנות המודרנית היא למעשה סינתזה בין מורשת מבית לבין ההשפעות שנתקבלו מבחוץ. כך למשל חשיבות רבה מוקנית ליחס של אמנים רבים לתפיסת החלל ביצירותיהם. כבר באמנות היפנית המסורתית נועד לחלל הריק תפקיד מרכזי והתייחסו אליו לפחות כאל דבר שווה ערך לאובייקט המתואר בתמונה. על ידי קווים או כתמים ספורים בלבד בחלל ריק שמשתרע על רוב שטח הציור מצליחים האמנים להביע עולם ומלואו. החלל והאובייקט ביצירותיהם הם למעשה מקשה אחת והאובייקט המצוייר אינו "משהו" המונח על "שום דבר". האיזון בין השניים אינו מושג על ידי חלוקה סימטרית אלא על ידי היחס בין צורת הדימוי ומשקלו בתמונה לחלל. ניתן לראות זאת בצורה בולטת ביצירות אופק וצורה ושמים ואבנים של האמן יאמאנאקה גן, וביצירות גן האבנים במקדש ריואנג'י של מאדה מאסאו, וגינת אבן וחול C של האמן האשימוטו אוקייה. שורשיה של ההפשטה האמנותית ושל ערכים אסתטיים כגון, מינימליזם וסימבוליזם שמופיעים ביצירותיהם של אמנים אלו נעוצים עמוק בליבה של האמנות היפנית המסורתית: בתיאטרון ה"נו" שהתפתח במאה ה־14 ובציורי דיו של נזירי זן שמתאפיינים בקווים ספורים בלבד ובחלל ריק שמשתרע על רוב שטח הציור. שימורה של אסתטיקה זו ביצירה היפנית המודרנית היא ביטוי לאינטגרציה מעניינת בין האמנות האבסטרקטית לבין המסורות האמנותיות של העבר.
יצירות אמנות רבות המוצגות בתערוכה זו הן של אמנים שהשתייכו לתנועה האוונגרדית סוסאקו האנגה (Sosaku Hanga; הדפסי יוצרים) שראשיתה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, ושל ממשיכיהם. התנועה דגלה בכך שהאמן יבצע בעצמו את כל פעולות ההדפס - רישום ההכנה, הכנת הגלופה וההדפסה, דבר שנעשה בהדפסי העץ המסורתיים על ידי שלושה אמנים שונים. השימוש בטכניקות הדפס מגוונות, כגון, ליטוגרפיה, הדפס משי, תחריט, תצריב ועוד שהן שפת ביטוי בינלאומית, והתכנים השונים מבטאים את רצונם של האמנים לעסוק בנושאים אוניברסליים מבעד לנקודת המבט של עולמם הפרטי.
האמנים היפנים המודרנים חשופים להלכי הרוח והזרמים האמנותיים הרווחים באמנות האוניברסלית, שכן ניתן למצוא בעבודותיהם עקבות של זרמים רבים ומגוונים מאמנות המערב כגון מן העבודות של מונה, סרה ומונדריאן. אך, אין ספק כי שורשיהם נעוצים עמוק באמנות היפנית המסורתית. הנושאים של ההדפסים בתערוכה לקוחים ברובם מן המסורת אך נעלם בהם התיאור הלירי שאפיין את עבודותיהם של אמני העבר. על אף זאת, לכול היוצרים לפחות מכנה משותף אחד: השליטה המלאה בטכניקות ההדפס המגוונות והמיומנות הגבוה בניקיון הביצוע. שלמות ומושלמות הם ללא ספק מרכיב בולט במורשת האמנות היפנית לדורותיה.