ג'ורג' וייל נולד בווינה בשנת 1938, ושנה לאחר מכן, עברה משפחתו לאנגליה. וייל למד בבית הספר המרכזי לאמנות ואומנות ובבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון. בימי לימודיו, בשנת 1956, הקים סדנה לעיצוב ולייצור תכשיטים ועם זאת הוסיף לפסל ולצייר. את פסלו הראשון פיסל בהיותו בן ארבע. עם פסליו נמנים פורטרטים מברונזה של וינסטון צ'רצ'יל, שרל דה־גול, דוד בן־גוריון ואחרים. פסליו הוצגו בלונדון, ג'נבה, טוקיו, סן פרנסיסקו ובמקומות רבים אחרים. יצירותיו נמצאות באוספים פרטיים ידועים ברחבי העולם כמו גם באוספים של מוזיאונים חשובים ובהם המוזיאון הבריטי. בסוף שנות ה־70 מכר וייל את תעשיית התכשיטים המצליחה שלו והחליט להתמקד באמנות בלבד.
בראשית שנות ה־60 של המאה העשרים, החל וייל לאסוף נטסקה יפניים מסורתיים והקים אוסף מרשים. בשנת 1974 הוא עצמו החל לגלף נטסקה כי סבר שאם האמנים היפנים יכולים לפסל נטסקה גם הוא יכול לנסות. הוא למד את טכניקות הגילוף לבד. בתוך זמן קצר, האירה לו ההצלחה פנים והוא הציג שתי תערוכות בגלריה דאגלס ג'.ק. רייט בלונדון. בשנת 1989 עלה ג'ורג' וייל לישראל. הוא לא פיסל נטסקה עשרים שנה בערך ורוב הנטסקה שהוכנו לתערוכה זו הם פרי יצירתו בשנתיים האחרונות.
כל כשרונותיו של וייל כצייר, כפסל וכתכשיטן חוברים יחד בגילופי הנטסקה שלו, שנושאיהם הם בעלי חיים, ציפורים, דגים, בני אדם ויצורים דמיוניים הלקוחים מן האגדות שקסמו גם לאמני הנטסקה היפנים המסורתיים. בדומה לנטסקה המסורתיים, פסלוניו גם הם עשויים עץ, שנהב, קרן ועוד. אך וייל מגלה גם חומרים חדשים ומעניינים לפיסול נטסקה כגון פיסות של קונכיית אוזן הים, ענבר וזהב.
וייל יוצר נטסקה בשני סגנונות עיקריים. הראשון הוא הסגנון היפני המסורתי, העשיר בפרטים, אך הנטסקה שלו עשויים בסגנון ייחודי לו. נראה כי הוא החל לפסל בסגנון זה כדי להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לפסל כאמנים יפנים מסורתיים אך גם מכיוון שסגנון זה שונה כל כך מסגנונו החצי־אבסטרקטי. הנושאים לפסלונים אלו לקוחים בעיקר ממסורת הנטסקה ומן הפולקלור היפני, אך עיבודם נעשה בסגנון האינדיבידואלי הנועז של וייל. סגנון זה מצטיין בתיאור דמויות של בעלי חיים ויצורים אגדיים בתנועה כמו בנטסקה המסורתיים. כמו פסלוני הנטסקה המסורתיים של האמנים היפנים מאסאנאו (Masanao) מקיוטו, אוקאמוטו טומוטאדה (Okamoto Tomotada) וקאיגיוקוסאי (Kaigyokusai) שיצרו במאה ה־18 ובראשית המאה ה־19, הנטסקה של וייל מעבירים תחושה של עידון, איזון ורוח פואטית. אך שלא כאמנים המסורתיים, הוא אינו מוגבל על ידי המסורת היפנית הן מבחינת הבחירה בנושא, הן מבחינת אופן הצגתו, ואינו משווה לנטסקה שלו מראה עתיק.
סגנונו השני הוא הסגנון החצי־אבסטרקטי בעל הקו הנקי ומלא החן. כאן ניתן למצוא פסלונים דקורטיביים מסוגננים ונטסקה בעלי קו עגלגל פשוט ומינימליסטי, המעלים על הדעת את ציורי הזן ואת הנטסקה של האמן היפני מיטסוהירו (Mitsuhiro) שיצר במאה ה־19. המראה הפשוט של פסלונים אלו מטעה. למעשה, לא קל לפסלם והדבר דורש כושר בחירה בחומר מתאים לנושא המפוסל, שליטה בו ותחכום רב. לדברי וייל, "קשה יותר לוותר על פרט מסוים מאשר להוסיף פרט בפסל".
שיטת עבודתו של וייל מעניינת מאוד. תחילה הוא רושם במחברת בעיפרון או בעט רעיונות לפסלוני נטסקה למכביר, כדרכם של אמני הנטסקה המסורתיים. רישומים אלו הם העבודה המקדימה היחידה שהוא עושה לפני מלאכת הגילוף. רק לאחר זמן מה הוא מחליט מי מן הרישומים הרבים והשונים שהכין יהפוך לפסלון נטסקה. הוא ממשיך ומפתח את הרישום הנבחר ולבסוף מכין תרשים כללי של הנושא על גוש החומר שממנו יגולף הנטסקה. וייל גם מכין את כליו בהתאם לצרכיו מחתיכות פלדה שונות.
ככל פסל, וייל רואה את פרטי הפסל בעיני רוחו. הוא מפסל בחופשיות וכאשר הוא נתקל בבעיה הנובעת מפגמים או מחללים בגרעיניות של החומר הוא פותר אותם במומחיות ואין הם נראים בתוצאה הסופית. פרטים קטנים כמו עיניים הוא מוסיף בדרך כלל בצורה מעודנת ומדויקת בטכניקה של שיבוץ, בעיקר של שנהב, קרן או עץ הובנה. פרטים אלו הם מעין נקודת־שיא ביצירה, במיוחד בפסלונים שהוא מפסל בסגנונו המינימליסטי. לעתים הוא משבץ זהב ביצירותיו. ניסיונו הרב בצורפות מסייע לו בכך. פסלוני נטסקה יפניים מסורתיים עשויים זהב מן המאות ה־18 וה־19 הם נדירים ביותר. מאמצע שנות ה־80 של המאה העשרים וייל יוצר לפעמים נטסקה שכולו זהב. כוחו ניכר במדיום ובסגנון זה ומעיד על אהבתו הישנה - עיצוב תכשיטים.
הנטסקה הוא המצאה יפנית שהיה לה בעבר שימוש - אביזר שהיה מחובר לאינרו (Inro; נרתיק לחותם) ומונע את החלקתו מן האבנט. היום הצורך הזה כבר אינו קיים, אך אמנים יפנים, אמנם לא רבים, משמרים את מסורת הנטסקה. לפרקים הנטסקה מיוצרים ביפן על פי הזמנה של אספנים. במקרים כאלה, הפסלון הוא לעתים קרובות העתק של נטסקה ממיטב המסורת היפנית ולא פסלון מקורי. כאשר אמנים לא יפנים החלו לייצר נטסקה מחוץ ליפן, עלתה השאלה מהו נטסקה אמיתי. חוקרים רבים העדיפו לכנות את הפסלונים האלה גילופים מודרניים בצורת נטסקה. לעומת זאת, וייל סבור שכל עוד הפסלונים ומידותיהם עשויים ומותאמים למלא את המטרה שנועדו לה בעבר, הם נטסקה לכל דבר. עם זאת, ככל יצירה באשר היא, הנטסקה הוא גם פסל מיניאטורי. וייל טוען ומוכיח שגם אמנים בארצות המערב יכולים לפסל נטסקה ואין צורך לחיות ביפן לשם כך. לדעתו, גם אין לשפוט את איכותם של פסלוני הנטסקה על פי מוצאו של האמן אלא על פי קריטריונים הבוחנים את היצירה בלבד. את הנטסקה בני זמננו יש לפסל באותה רוח יצירתית שגולפו הנטסקה המסורתיים. על אמן הנטסקה ליצור משהו אינדיבידואלי חדש ורענן מבלי להעתיק את המקור, כדי שעבודתו תיחשב ליצירת אמנות.
נטסקה פרי יצירתם של אמנים שאינם יפנים, כמו ג'ורג' וייל, שהושפעו ממסורת אמנותית זו, ואינם יוצרים בסגנון של אסכולות הנטסקה היפניות הידועות, יוצרים נטסקה בסגנון חדש. בזמננו פיסול הנטסקה הפך לאמנות בינלאומית. בסוף שנות ה־70 של המאה העשרים הנטסקה המערבי המודרני היה עדיין תופעה שמקומה אינו בטוח בקרב אספנים ומומחים. רק באמצע שנות ה־80 החלה התעוררות של אספנים שאספו נטסקה מודרני. וייל היה לאמן המערבי הראשון שהוזמן להצטרף כחבר לאיגוד גלפי הנטסקה היפניים (Chokokukai) וראשון האמנים הזרים שהשתתף בתערוכה משותפת של האמנים החברים באיגוד זה.
הנטסקה של וייל ניחנים באיזון וביופי, ובכולם ניכר שהוא אוהב ליצור נטסקה. הוא יוצר נטסקה שלכאורה נראים כאילו אינם יכולים לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם, ונהנה במיוחד מן החיפוש אחר שיווי המשקל שלהם. וייל הצליח גם במשימה הקשה של המצאת אנטומיה למבנה גופם של יצורים אגדיים, ומתן הבעות פנים לדמויות על ידי גילוף פרטים עדינים מאוד. הוא מחייה את מושאי יצירותיו גם על ידי התאמת הנושא לחומר וביצירת תחושה של תנועה בפסלונים הסטטיים. התוצאה היא פסלונים מלאי חן ולעתים גרוטסקיים, שמקצתם בעלי קווים נקיים ומקצתם סבוכים. אך יותר מכול מה שמאפיין את עבודתו הוא הפיסוליות שלה, כיוון שפיסול הוא מדיום הביטוי האמנותי האהוב עליו ביותר.