אמנות התה

פתיחה:

ראשון, 05.02.17, 10:00

נעילה:

חמישי, 25.05.17

נגיש

לפרטים נוספים:

04-8383554

שתפו

מקורו של צמח התה (Camellia sinensis) הוא בדרום מזרח אסיה, במפגש שבין צפון הודו, צפון מיאנמאר, דרום-מערב סין וטיבט. אגדה מספרת, שבודהא גילה את סגולותיו כאשר עלה תה נפל לתוך כוס מים ששתה. אגדה אחרת מספרת על נזיר הזן דארומה (בודהידהרמה), שישב במדיטציה שבע שנים במערה ותלש את ריסי עיניו על מנת לא להירדם. מריסיו שנפלו ארצה צמח התה.

במאה השמינית שימש התה למטרות רפואיות ובמרוצת השנים הוא הפך למשקה חביב על הסינים. בתקופת סוֹנג (1279-960) נהגו נזירי צַ'אן (יפנית, זֶן) לשתות תה על מנת להפיג את העייפות הבאה לאחר ישיבה ממושכת במדיטציה. נזירי הצ'אן אימצו גם את הציור בדיו שחורה בו חוברים יחדיו יפי הטבע והארה האנושית לכלל צורת הבעה מופשטת.

שתילי התה הובאו ליפן מסין בשנת 1191 בידי הנזיר הבודהיסטי מיוֹאַן אֵייסַאי (1215-1141), מאבות הזן ביפן. היפנים אימצו גם את כל סוגי האמנות הקשורים בתה ובהם קעריות קרמיקה, ציורי דיו, אדריכלות, גנים ועוד. במאה ה-15 הכנת והגשת התה הועלתה לדרגת אמנות גבוהה במיוחד. מספר אסתטיקנים פיתחו את אמנות התה לדרך חיים - 'דרך התה' (סַאדוֹ, צ'אדו).

הם קבעו כללים למפגש חברתי, שבו המארח מכין קערית תה לאורחים ספורים. המפגש נהפך לאירוע בעל חשיבות תרבותית ואסתטית ותרם להתפתחותם של תחומי אמנות שונים.

'דרך התה', שידועה במערב כ'טקס התה', התפתחה בשני מסלולים שונים: טקס התה האלגנטי, שהיה נהוג בקרב בני האצולה והתקיים במבנים ובגנים מפוארים בנוכחות מוזמנים רבים; וטקס התה הצנוע, שהונהג בעיקר על ידי נזירי זן, והדגיש את הקרבה לטבע ואת היופי שבפשטות.

בית התה המוצנע והגן שלצדו עוצבו על ידי מורי תה על מנת לספק אווירה מתאימה לאירוע. המבנה בנוי מחומרים טבעיים תוך שמירה על איכותם הטבעית וזאת בכוונה ליצור אווירה של פשטות. הקורות ועמודי העץ נותרים לעתים בקליפתם והקירות, העשויים טיט וקש, אינם צבועים. הגג מעוצב מבמבוק ועליו קליפות עץ ולעתים קש. על הרצפה מחצלות (טַאטַאמִי) המדיפות ריח קש עליהן יושבים האורחים. בקיר מצויה גומחה (טוֹקוֹנוֹמָה) בה תלויה מגילה מצוירת או קליגרפיה ולצידה אגרטל עם פרח. האורחים קדים לפני המגילה כדי להביע את הערכתם ליצירה האמנותית ומתיישבים על המחצלת.

כל פרט בהכנת התה זוכה לחשיבות ותשומת לב קפדנית. המארח נכנס לחדר בצעדים מדודים, מתיישב מול האורחים ובתנועות מוקפדות ומסוגננות הוא יוצק מים לקדרה אותה הוא מניח מעל הגחלים. כשהמים רותחים, הוא מקציף משקה מאבקת תה ירוקה (מַאצַ'ה) באמצעות כלי בחישה מבמבוק. העיסוק בפרטים של הכנת התה ושתייתו נועד להשרות על המארח והאורחים תחושת הרמוניה ושלווה. במפגש מעורבים כל החושים. האורחים חשים בגופם את המרקם של הטאטאמי ושל קערית התה המוגשת להם; מריחים את ריח הקש ואת גזרי העץ הריחניים שהונחו בין הגחלים הלוחשות; שומעים כל רחש הבא מתוך או מחוץ לביתן; הם מביטים בחומרים מהם עשוי המבנה, בצבעים שמסביב ובחפצי האמנות.

כל הכלים המצויים בחדר נבחרו בקפידה על ידי המארח לשימוש באירוע. קערית התה היא החפץ היחיד העובר מידי המארח לאורח במהלך המפגש. לאחר לגימת התה, בוחן האורח את יופיו של הכלי. מרבית קעריות התה המוצגות בתערוכה נוצרו בסגנון שאפיין את טעמם האסתטי של מורי התה ונזירי הזן. סֶן נוֹ רִיקיוּ (1591-1522), אסתטיקן של 'דרך התה', ראה בשלווה ובפשטות אמצעים לביטוי אסתטי. כללים אלו הביאו להתפתחות הטעם היפני שניתן לסכמו בשני מושגים עיקריים: וָאבִּי, שמשמעו תחושת בדידות ופשטות, וסַאבִּי, שמשמעו ישן, חלוד ועתיק. ערכים אלו היו הבסיס לסַאדוֹ וליצירתם של כלי קרמיקה מתאימים, שכל אחד מהם הוא בעל צורה שונה.

הכלים מאופיינים בחספוס ובחוסר שיווי משקל. אמנם הם נראים נטולי עיצוב וכאילו נעשו בידי כוחות הטבע, אך מצטיינים ברבגוניות ובדמיון ויש להם סגולה פיסולית. נראה כי הקדרים היפנים מצאו סיפוק בתחושה האורגנית המחוספסת של החומר ובצורות שאינן סימטריות ואין בהן תחושה של מעשה אבניים. קעריות התה, ובמיוחד קעריות הרַאקוּ, הן פשוטות, ובכך טמון כוחן. אין הן מרוחקות מן החומר שממנו נוצרו, וניכרת בהן טביעת יד האמן שיצר אותן.

קרמיקת הראקו נוצרה לראשונה בידי הקדר סַאסַאקִי צ'וֹגִ'ירוֹ (1592-1516), שהיה בנו של המהגר הקוריאני אַמֶיָיה סוֹקֵיי. סוקיי היה יוצר רעפים במקצועו וצ'וג'ירו היה אומן שהכין עיטורים מפוסלים לגגות הרעפים של מקדשים ושל מבנים אחרים. מסופר כי מורה התה סן נו ריקיו ראה את עיטוריו של צ'וג'ירו והזמינו להכין כלים לסַאדוֹ עבורו. כך החל צ'וג'ירו להכין קעריות תה בהנחייתו של ריקיו לתכלית מיוחדת זו. הקעריות של צ'וג'ירו מעבירות תחושה של עממיות ופשטות - תכונות המשקפות את אסתטיקת הוואבי, שריקיו הביא לכלל שלמות.

מורי תה רבים תמימי דעים כי קעריות הרַאקוּ, ובמיוחד אלו של צ'וג'ירו, הן המתאימות ביותר מבין הקעריות היפניות לדרישות האסתטיות של טקס התה. ייתכן שהדבר נובע מכך שריקיו הנחה את צ'וג'ירו באופן אישי והראה לו באיזו צורה הוא חפץ על ידי דוגמאות שהכין מנייר. יש הסוברים כי קעריות הראקו ידועות בעולם כיצירותיו של צ'וג'ירו, אך הן מבטאות למעשה את טעמו האישי של ריקיו. קעריות הראקו מעוצבות בעבודת יד ולא בעזרת אבניים ובכך הן מבטאות את התכונות האינדיבידואליות של הקדר שיצר אותן.

החומר שמשתמשים בו בדרך כלל ליצירת קרמיקת ראקו לקוח מאזור קיוטו. זהו חומר רך יחסית ועתיר ברזל הנותן לו חוזק. קעריות ראקו מתאפיינות בגוף עגול ושפה מכווצת במקצת. דפנות הכלי עבות, אך הוא קל משקל ומגן על הידיים מפני חום המים. הכלי נשרף בטמפרטורה נמוכה, מכוסה בשכבות גלזורה בתמיסת עופרת.

בדרך כלל קעריות הראקו מצופות גלזורה בחלקן הפנימי והחיצוני כאחד, אך יש קעריות שבהן אזורים בחלק החיצוני נותרים חשופים ונשרפים ללא גלזורה. צבעי קעריות הראקו הם בדרך כלל אדום בציפוי גלזורה שקופה, שחור ולעתים לבן. תהליך שרפת קעריות הראקו דומה לזה של שרפת רעפי חומר. הכלי נשרף בתנור פשוט בעל תא אחד, שאפשר לבנות אפילו בחצר הבית. כל כלי נשרף לחוד או בקבוצות קטנות. הגלזורה האדומה נשרפת ב-800 מעלות צלזיוס והשחורה בכ-1000 מעלות צלזיוס. כלי הראקו בגלזורה השחורה-אפורה תואמים במיוחד את האסתטיקה של ריקיו. קעריות ראקו נדירות ביופיין אף זכו להיקרא בשמות. הידועות ביותר היו שייכות לריקיו.

השימוש בשם 'ראקו' החל כאשר ג'וֹקֵיי, בן הדור השני לקדרי ראקו, קיבל מטוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי (1598-1537), המצביא הצבאי ושליט יפן באותה תקופה, חותם זהב שנשא את הסימנית הסינית 'ראקו', שמשמעה 'הנאה'. הסימנית ראקו היא החלק האמצעי של המילה 'ג'וּרַאקוּדַאי', שם הארמון של הידיושי. את השם ראקו אימצו כל האמנים ממשפחתו של צ'וג'ירו, וארבעה עשר דורות של אמני ראקו מוסיפים להשתמש באותו החותם בווריאציות שונות עד היום.

כלי הראקו שונים זה מזה. שוני זה מלמד על המהפך שחל בתפיסת הקדר לא רק כאומן אלא כאמן המודע לעצמו כיוצר אינדיבידואלי. מאחר שקל יחסית להכין כלי ראקו, קדרים רבים שאינם נמנים עם שושלת ראקו ייצרו אותם ובהם נזירי זן ואמנים. לכן, השם רַאקוּ-יָאקִי (שרפת ראקו) ניתן לכל כלי המיוצר במהירות ונשרף באש נמוכה.

קעריות התה שבאוסף מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית נושאות את חותמם של טַאניוּ, בן הדור התשיעי לשושלת ראקו, רִיוֹניוּ, בן הדור העשירי, וקֵיינִיוּ, בן הדור האחד עשר. בתערוכה, מוצגות לראשונה גם יצירות ראקו של האמנית היפנית העכשווית, מיהו קאטאוקה ארליך, המתגוררת בישראל.

במהלך טקס התה תשומת לב מרובה מוקדשת גם למגילה המצוירת התלויה בטוקונומה. האתגר הוא לפענח את הכתוב או המצויר ביצירה ואת הקשר שלהם לאירוע. ציורי הדיו שנשאו חן בעיני האמנים היפנים היו מתקופת סוּנְג (1279-960) ומראשית תקופת מִינְג (1644-1368) בהן התפתחו בסין סגנונות הציור במונו-כרום (בצבע אחד). ציורי הדיו המוצגים בתערוכה, פרי מכחולם של אמנים יפנים מן המאה ה-15 ועד המאה ה-21, הם דוגמה אופיינית להשתעבדותם לאידיאלים הסיניים של הציור בתקופות אלו.

החזרה הנאמנה אל מסורת ציורי הנוף של תקופת סונג באה כאן לידי ביטוי בצירוף של משיכות מכחול עזות ושל נושא המדבר אל השכל ואל הרגש כאחד. למשל, נופים שנראה בהם משטח מים ומעליו בקתה בודדה, הרים אפופי ערפל ברקע ומספר סלעים משרים מזיגה של רוגע אינטלקטואלי ושל סביבה רומנטית. זהו מקום שליו בנאות כפר המהווה מפלט מחיי היום יום. שם האדם נתפס כמי שמחפש את הטוהר הטבעי. המשטחים הריקים בציורים אלו מבטאים תחושה של בדידות שכה אופיינית לציורי תקופת סונג. ציורי הנוף ריאליסטיים מאוד בזכות השימוש בפרופורציה בין ההרים, העצים והאדם. עם זאת, יש בהם אווירה דרמטית הנוצרת על ידי הערפל המשרה תחושה של גודל ומרחק. את הריאליזם בציור מדגישות עונות השנה המוסיפות למתואר בציורים את ממד הזמן.

סוג אחר של ציורי דיו שהובאו ליפן היו אלו של נזירי הזן והם שלטו באמנות היפנית בעיקר במאה ה-14. ציורי הדיו היו אהודים על נזירי הזן, שלא היו ציירים מקצועיים. הם אפשרו להמחיש את התהליך העשוי להוביל להארה רוחנית. מורי הזן ראו במהירות שבה יכול האמן להביע את חזונו במכחול ובדיו כאפשרות של הארת ברק הבאה לאחר ישיבה דוממת במדיטציה.

הם טענו שאפשר למצוא את האמת אפילו בגילויי טבע טפלים לכאורה, כענף של עץ, פרח נושר ואפילו גרגר חול. החיפוש אחר משמעות החיים בכל ריבוא הדברים חידד את הרגישות ואת כושר ההערכה של אמני הזן הסינים והיפנים לדורותיהם.

ציורי הדיו של נזירי הזן מבטאים אורח יצירה ספונטני לכאורה. הפשטות וצמצום האמצעים בם הוא אתגר שקשה לעמוד בפניו. ציורים אלו מנסים להביע את רוח הזן על ידי קווים מעטים וחוסר זהירות מכוונת, אך למעשה הם תוצאה של אימון והתעמקות ממושכת. קווי דיו מעטים על רקע לבן רומזים על עולם ומלואו. החללים הריקים בציורים אלו ממלאים תפקיד חשוב לא פחות מן השטחים המצוירים, משום שהמתבונן נדרש להשלים בדמיונו את שהחסירו הקווים. בין הציורים הללו ניתן למצוא דיוקנים של נזירי זן מפורסמים, תיאורים של מוטיבים מפילוסופיית הזן, במבוק, סחלבים ועוד.

ציורים אחדים אף מצליחים לתאר, על ידי כמה נתזים וכתמים של דיו, נופים ערפיליים וקסומים. ההפשטה של יסודות הנוף המופיעה בכמה מהציורים האלו נמצאה מתאימה לעיון בטקס התה. בתערוכה מוצגים ציורי דיו במונו-כרום בסגנונות שונים, אך את כולם מאפיינת היכולת לתאר במשיכות מכחול, כתמי דיו מועטים ובגוונים אין ספור, עולם עשיר וצבעוני.

כיום ישנם שלושה בתי ספר, שנוסדו לפני שלוש מאות שנה, המלמדים את אמנות התה ביפן. אמנם אסתטיקת התה בצורתה המסורתית היא נחלת העבר, אבל ניחוחה עדיין מורגש בתרבות ובאמנות של יפן העכשווית.  

ד"ר אילנה זינגר בליין, אוצרת ראשית, מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

למידע נוסף אנא השאירו פרטים ונציג ייצור עמכם קשר, תודה

עוד במוזיאוני חיפה