דוֹ – רוח הדרך

התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת "דו"(道), אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. מקורו של הדוֹ, שמשמעו "דרך", במושג הדָאוּ הסיני, שהשתלב במהלך הדורות בזן־בודהיזם. שתי המסורות ביקשו להבין את מהות ה"דרך" כמסע פנימי ורוחני.

השקפה זו השפיעה עמוקות על היווצרותן של אמנויות יפניות רבות, ובהן שודוֹ (書道) "דרך הכתיבה"; צ’אדוֹ (茶道) "דרך התה"; ובוּדוֹ (武道) "דרך הלחימה". כל אחת מהן מזמינה את המתרגל לתהליך של מדיטציה בתנועה: ראשיתו בהשקטת התודעה והמשכו בפעולה הנעשית בתשומת לב שלמה מתוך נוכחות מלאה, ללא ציפייה לתוצאה וללא אחיזה במטרה. הפעולה עצמה היא התכלית והתגמול.

הזיקה בין האמנויות לרוח הזן בודהיזם מתגלמת בתפיסת ה־מוּשין (無心) "תודעה ללא אחיזה". זהו מצב שבו מחשבות וציפיות אינן משבשות את המעשה, והפעולה מתרחשת כטבע שני: שליפת החרב באבחה אחת באמנות הלחימה, הקו המתהווה בנשימה אחת בקליגרפיה והתנועה המוקפדת בטקס התה. מושין אינו ריקנות פסיבית, אלא בהירות מלאה - זוהי הפשטות שבפעולה ההרמונית הנעשית כמו מעצמה. האמנויות הנושאות את הסיומת "דוֹ" מציעות דרך חיים שלמה: המתרגל הופך עצמו ל"דרך", והדרך נפרשת בכל רגע ובכל פעולה. זהו נתיב להתפתחותו המתמדת של האדם לאורך חייו, המתווה התמסרות שלמה לתרגול מעשי ורציף שהוא חלק מהחיים עצמם.

לצד פריטי האמנות המסורתית יוצגו בתערוכה גם יצירות וידאו, צילום וציור עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים המשקפות את התפיסה ש"הדרך וההולך אחד הם". באולם נוסף יוצגו סדרת צילומי פעולה ומיצב שיצר האמן היפני אונישי יסואקי במיוחד לתערוכה. במיצב מרחפות רצועות נייר מעל סלעי בזלת, והמבקרים יוזמנו להיכנס אליו ולפלס את דרכם בתוכו.

תערוכה זו נערכת בשיתוף פעולה ראשון בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח לבין מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית ומציעה מבט רחב על גלגוליו של מושג "הדרך" באמנות מסורתית ועכשווית. שתי התערוכות משלימות זו את זו ומציעות למבקר לצאת למסע מן הדאו הסיני, דרך הזן־בודהיזם (צ’אן) בסין, ועד להתגבשות מושג ה־דו ביפן. הסימנית 道, המשותפת לשתי התרבויות, מבטאת תפיסה של הדרך לא כיעד שיש להגיע אליו, אלא כאורח חיים של קשב פנימי, נוכחות ותנועה בהרמוניה עם שינוי מתמיד.

במסגרת התערוכה המשותפת, נפגשות שוב דרכם של שני אספנים יוצאי דופן - פליקס טיקוטין וּוילפריד ישראל. שניהם נולדו למשפחות יהודיות אמידות בגרמניה, חלמו בצעירותם להיות אמנים, ומימשו את אהבתם לאמנות המזרח באמצעות אוספיהם. אוספים  שבזכותם נוסדו שני המוזיאונים הנושאים את שמם.