"היופי שבדממה"
יצירותיו העכשוויות של מאקוטו פוג'ימורה
מאקוטו פוג'ימורה, הוא אמן עכשווי מוכשר. בשל תערוכותיו, כתביו, הרצאותיו והסימפוזיונים שהוא מקיים ברחבי העולם הוא מוערך כמעצב תרבות וכמקור השראה לאמנים ולאוהבי אמנות כאחד. פוג'ימורה הוא בעל ארבעה תארי דוקטור של כבוד מאוניברסיטאות שונות בארצות הברית. יצירותיו מהוות איחוי בין תרבויות, בין אמנות יפנית מסורתית לבין גישה אמנותית אבסטרקטית-אקספרסיוניסטית, עכשווית ורעננה.
מאקוטו פוג'ימורה (Makoto Fujimura) נולד בבוסטון בשנת 1960, אך את ילדותו בילה ביפן מפני שאביו, שהיה פיזיקאי ומדען, עבד שם. לאחר מכן, פוג'ימורה שב לארצות הברית. שם סיים את לימודיו בית הספר התיכון ואת התואר הראשון באוניברסיטה. בעידודו של אביו הוא למד אמנות וביולוגיה. לאחר מכן, עם זכייתו במלגה ממשלתית יפנית, הוא שב ליפן ולמד באוניברסיטת טוקיו לאמנויות. פוג'ימורה סיים את לימודיו בהצטיינות והיה לחניך של אמן הניהונ'גה (nihonga; אמנות יפנית מסורתית), מאטאזו קאיאמה (Kayama Matazo; 1927-2004).
חייו של פוג'ימורה השתנו כאשר ביקר לראשונה בחנות לממכר חומרי יצירה של אמנות יפנית מסורתית. בחנות היו מסודרים על המדף בקבוקונים ובהם אבקות צבעים המשמשות לציור. האבקות מיוצרות ממינרלים, חלקי קרקע, אלמוגים, אבנים חצי יקרות ועוד. פוג'ימורה, נשבה בקסמם של הפיגמנטים הללו וזנח את צבעי האקריליק לטובת מלכיט (מינרל ירקרק הנמצא בנחושת), אזוריט (מינרל התכולית המורכב מנחושת, פחמה והידרוקסיל) וצינובר (מינרל כספית גופרתית שצבעו אדום בהיר) המעורבבים בג'לטין המופק מעורות של בעלי חיים. פוג'ימורה החל להשתמש גם בעלי זהב וכסף כשם שעשו אמני אסכולת קאנו (Kanô), החל במאה ה-16 ואמני אסכולת רינפה (Rinpa), במאה ה-17.
טכניקת הציור היפנית המסורתית התפתחה במקור לעיטור מסכים מתקפלים ודלתות הזזה והיום היא משמשת בעיקר לשימור ולרסטורציה של עבודות אמנות אלו. נושאן של היצירות המסורתיות לקוח מן הטבע - ציפורים, צמחים ופרחים על רקע עלי זהב או כסף. לעומת זאת, יצירותיו של פוג'ימורה הן אבסטרקטיות, חדשניות ושונות. הוא מוסיף את הפיגמנטים במכחול רחב או מטיח אותם על משטח הציור, שמונח בצורה אופקית על הרצפה. בעודו מתרכז בתחושותיו וברגשותיו, פוג'ימורה מנסה לבטא היבטים חזותיים באופן בלתי אמצעי. הוא בונה, על מצע נייר או בד, מרחב מהורהר ובו רמזים ויזואליים, שמאפיינים את המודרניזם המערבי ואת הציור היפני המסורתי כאחד. הדימויים ביצירותיו הם נמרצים וליריים, אך מבוקרים היטב, הם מופשטים ויש בהם רמזים ספרותיים, דילמות פנימיות ושאלות פנומנולוגיות. לעתים פוג'ימורה מוסיף כיתוב בזהב בחלק העליון של ציוריו. כיתובים אלו לקוחים בדרך כלל מן התנ"ך ומשקפים את מאבקו הפנימי ואמונתו. פוג'ימורה הוא מבין האמנים העכשוויים המובילים, שעוסקים בצומת שבין אמונה ואמנות.
פיגמנטים המופקים ממינרלים טבעיים אינם ניתנים לערבוב בנקל, אך כאשר הם מסודרים בהרמוניה על נייר יפני התוצאה שובת לב. מאקוטו פוג'ימורה צבר ידע רב אודות חומרי היצירה היפנים המסורתיים. המצע לעבודותיו הוא בד או קומוהאדה (kumohada). קומוהאדה הוא נייר יפני חזק העשוי קנבוס, גאנפי (נייר העשוי משיחים יפנים) וקליפת עץ התות. לרוב משתמשים בו בציור מסורתי כמצע תומך. פוג'ימורה מניח את הצבעים על המצע בשכבות, בטכניקה מיוחדת שייצר המאפשרת לפיגמנטים להשלים זה את זה. הפיגמנטים הטבעיים ביצירותיו אינם מתארים את המציאות, אלא את היופי שבהווייתם הם. עלי הזהב והכסף בוהקים ואילו הצבעים, המונחים על המצע בעוביים שונים, יוצרים חללים מרומזים ומיסטיים. עוצמת האור בעבודותיו של פוג'ימורה נגזרת ממספר שכבות הצבע.
בתערוכה מוצגות יצירות שונות של מאוקוטו פוג'ימורה מן השנים האחרונות ובהן "דממה ויופי", "הליכה על המים", "אש זהובה" ו"תהודת ההוויה". היצירה "דממה - אפר" מורכבת מנתזים ומכתמים של דיו, אשר יוצרים "נופים" ערפיליים וקסומים. יציקת הדיו על מצע הציור היא פעולה חד-פעמית עליה לא ניתן לחזור. לכן, קיימת הרגשה בציור שגדולתו הייתה ברגע היווצרותו. לפיכך, הציור אינו חיקוי של הטבע אלא תהליך טבעי שעיקרו בהתרחשותו. ההפשטה והמשטחים המסתוריים מבטאים אורח יצירה ספונטני לכאורה, אך הפשטות וצמצום האמצעים ביצירה הם אתגר שקשה לעמוד בפניו. אמנם הציור מביע חוסר זהירות מכוונת, אך למעשה נכרת בו תוצאה של אימון והתעמקות ממושכת. רכיבי היצירה, כתמי הדיו, התנועה בה נוצקו על המשטח והחלל הם כצלילים היוצרים יחד הרמוניה בלתי נשמעת - יופי שבדממה.
היצירה המרהיבה "אש זהובה" עשויה עלי זהב שביניהם מבצבצים במסורה שביבי פיגמנט כחול. נדרשות מספר שכבות של עלי זהב דקיקים בכדי לכסות את המשטח. עלי הזהב, המונחים בשורות ובטורים סדורים, יוצרים רשת עדינה אשר מסתירה וחושפת לסירוגין את הפיגמנט שמתחתם. כתמי הצבע מהווים נקודות בודדות וההכרחיות ב"נוף" (keshiki) שפוג'ימורה יוצר בחלל על מנת שנוכל להכילו, ממש כשם שאנו זקוקים לכתמי צבע שאינם לבנים בנוף מושלג, על מנת שנוכל לתפוס את יופיו של המעטה הצחור.
הפיגמנטים המועטים והחלל גם יחד ביצירותיו של פוג'ימורה יוצרים שלמות ואחדות המוכרת באמנות היפנית כהעדר טעון (ma), שבו די ברמז דק בכדי להכיל עולם ומלואו. הדבר מתואר בבודהיזם, ב"סוטרת הלב" (Hannya shingyô), במשפט "הצבע [המציאות] הוא ריק, הריק הוא צבע" (shiki soku ze kû, kû soku ze shiki). ההארה הבודהיסטית ריקה מספקולציות מטפיזיות אודות המציאות, אך לא מן המציאות עצמה. השטח ה"ריק" ביצירה "אש זהובה" עשוי להכיל יותר מדימויים חזותיים ברורים. אלא, שאם לא היו בו מספר "דימויים" (כתמי הצבע), המשטח המוזהב היה חסר משמעות. ההיתפסות לקיצוניות שב"ריק", כלומר לאי שימוש בצבעים כלל, מהווה עמדה מטפיזית (ניהיליזם), אך יצירתו של פוג'ימורה אינה ניהיליסטית כלל וכלל. הפיגמנטים הספורים בציור מדגישים את החלל המוזהב והמשטח הזהוב מדגיש את כתמי הצבע. פוג'ימורה משכיל להשתמש בשניהם במידה הנכונה על מנת לעורר בצופה עניין ומחשבה על יצירתו. החללים ה"ריקים" בעבודות נועדו להפוך את הצופה לאקטיבי. עין הצופה נדרשת להשלים את החסר ביצירה המתוארת תוך משחק של יש ואַין. מוטוקיו זאמי (Zeami Motokiyo; 1363-1444), מייסד תיאטרון ה-נוֹ (Nô) היפני המסורתי, כינה אידאל אסתטי זה, יוּגֶן (yûgen; נסתר, מרומז). הצופה נדרש לחוויה אקטיבית על מנת לחוש ביופי הנסתר בחלקו או מוצג לפניו ברמיזה בלבד, כאשר נעשה שימוש באידאל זה. לא די שהחלל ה"ריק" מדגיש את ה"דימוי" הברור והנראה לעין בציור, אלא כתמי הפיגמנט מדגישים את ה"אַין". כך המתבונן "רואה" את מה שאינו נראה ביצירתו של פוג'ימורה. מינימום הכרחי של קווים וכתמי צבע ביצירותיו מספקים מקסימום הבעה, אותה הצופה רוקם בדמיונו בחלל שבינו לבין הציור (או האמן).
הנטייה האסתטית המבוטאת ביצירה של פוג'ימורה היא זו העומדת בלב היצירה היפנית לדורותיה. למשל, בקליגרפיה בסגנון ה"עשבי" (sôsho), שבה הצורה של סימנית הכתב מופשטת, ובשירת ההייקו (Haiku) המינימליסטית. אסתטיקה זו מותירה חלל ריק רב שמטרתו לעורר את הדמיון של הצופה, אשר כמו נשאב אל מה שאינו לנראה לעין. יחד עם זאת, נראה כי המטרה של האמן אינה בהכרח לגרום לצופה להבין סימבוליקה מיוחדת, אלא לספק לו חוויה מידית או תחושה מסוימת אותה הוא מבקש להנחיל.
יצירותיו של פוג'ימורה הן דינאמיות. תחושת הדינאמיות מושגת בעבודות על ידי אי סימטריה והחלל, שהוא גורם מכריע באיזון התמונה. מסיבה זו, כתמי הצבע אינם מרוכזים במרכז היצירה, מפני שאילו היו שם, תשומת הלב הייתה מופנית אליהם בלבד. במקום זאת, כאשר הם מוסטים מעט הצידה, תשומת הלב נתונה לחלל כולו. במובן זה, פוג'ימורה נותן חשיבות רבה למידת הדימויים הצבעוניים בהשוואה לגודל החלל ולמיקומם בו.
דינאמיות באה לידי ביטוי גם באמצעות השימוש שפוג'ימורה עושה בעלי כסף ביצירה "קי-סקי" (Ki-seki; נס). עלי הכסף עשויים להשחיר במשך הזמן כתוצאה מהתחמצנות. השימוש במשטחים חשופים של עלי כסף וזהב נפוץ באמנות היפנית המסורתית והאמנים היו מודעים לשינוי הצפוי ביצירותיהם כתוצאה מכך. השינוי הוא ביטוי למציאות ברת החלוף. העץ בציור של פוג'ימורה צומח במקום לא ידוע מאחר והרקע הכסוף והאחיד אינו מעיד על מקום מוגדר. ממש כשם שפוג'ימורה ומשפחתו נדדו ממקום למקום בגלל העבודה של אביו, גם היצירה נעה בין הרקע האבסטרקטי והעץ הריאליסטי קמעה. האם פוג'ימורה מנסה לגשר על הדיכוטומיה שבין הגוף והנפש באמצעות סינתזה בין טכניקה יפנית וסגנון אבסטרקטי מערבי, בין העמימות הבודהיסטית והבהירות שבאמונה היהודית-נוצרית ולהגיע ל"מקום מקלט" יפני-אמריקאי? במובן זה עבודותיו מבטאות, ללא כל ספק, גם את אסתטיקת האידה (aida; בין). אלמנטים אבסטרקטיים ואלמנטים מן המציאות מוגשים לנו בצורה מתומצתת וממצה. במילותיו של פוג'ימורה: "על אף שאני יוצר בטכניקה [יפנית] מסורתית, עבודתי אינה תואמת באופן ממצה כל קטגוריה. היא אינה ניהונ'גה או אמנות עכשווית, אינה ייצוגית או אבסטרקטית, חילונית או דתית, יפנית או אמריקאית: אף לא אחד מהמונחים הללו מספק. במודע, אני מנסה לגשר על הפער אותו אני חש בהווייתי שלי."